חתימת סיפור המעשה במגילת רות מעבירה את המוקד אל הילד הנולד, אל שיקום משפחתה של נעמי, ואל ייעודו ההיסטורי של התינוק כמייסד שושלת בית דוד. הסיטואציה החריגה שבה השכנות הן אלו שמעניקות את השם לרך הנולד, עוררה דיון נרחב בקרב המפרשים באשר לדינמיקה המשפחתית ולמשמעות שמו.
ההכרזה יֻלַּד־בֵּן לְנׇעֳמִי מעוררת תמיהה, שהרי רות היא היולדת. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהסביבה הקרובה תפסה את נעמי כאם הילד [ביאור שטיינזלץ], ושהביטוי משמעותו שהילד היה לה לבן [אבן עזרא]. מכיוון שנעמי לקחה את הילד לחיקה ושימשה לו כאומנת, הוא נקרא על שמה, ומכאן למדו חכמים שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו [תורה תמימה].
שאלת מעורבותן של השכנות בקריאת השם העלתה מספר גישות מרתקות. גישה אחת תולה זאת בטרגדיה משפחתית: בועז מת בלילה שבו בא אל רות, והילד נולד יתום. מתוך צערן העמוק על אובדן בועז, רות ונעמי לא היו מסוגלות נפשית להעניק לו שם, והשכנות נאלצו להתערב [תורה תמימה, איגרת שמואל]. גישה שנייה מציגה זאת כתוצאה של ענווה וכבוד הדדי; רות סירבה לקרוא לו שם משום שרצתה לכבד את נעמי, לאור קול ההמון שהכריז כי הילד שייך לנעמי, ואילו נעמי סירבה משום שרות היא האם הביולוגית. מתוך הקפדתן זו על כבוד זולתן, נותר הילד ללא שם עד שבאו השכנות [איגרת שמואל].
מנגד, ישנה גישה הדוחה את הרעיון שבועז מת, ומסבירה כי התגלעה מחלוקת בין בועז לנעמי. בועז, שהיה חי וראה בשמחת בנו, ביקש לקרוא לילד על שם אביו שלמון או על שם בניו שמתו, בעוד נעמי התעקשה לקרוא לו מחלון, על שם בנה המת, כדי להקים לו שם כפי פשט דין הייבום. השכנות התערבו כדי לעשות פשרה והסכמה בין הצדדים [אשכול הכופר].
פשרה זו באה לידי ביטוי בשם עוֹבֵד. שם זה נבחר משום שהוא "עובד" ומשרת את שני הצדדים: הוא מזכיר את שלמון (מלשון שלום, שקשור למעשה ועבודה), וכן את מחלון (מלשון מחילה ובעלי תשובה שעובדים את ה׳) [אשכול הכופר]. פירושים אחרים מסבירים שהשם מבטא את ייעודו של הילד להיות עובד את זקנתו נעמי ולכלכל אותה [איגרת שמואל], או שהוא עתיד להיות עובד ה׳, שכן הוריו – בועז הזקן ורות שעזבה את עמה ודתה – פעלו להקמת המשפחה אך ורק לשם שמים [אבן עזרא, איגרת שמואל].
הפסוק משתמש בכפילות – תחילה נאמר וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם ולאחר מכן וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד. יש המבארים כי בתחילה הוענק לו כינוי זמני ומושאל על ידי השכנות, "בן לנעמי", ורק כשגדל ולא נזקק עוד לאומנת ניתן לו שמו המיוחד והקבוע, עובד [איגרת שמואל]. פירוש אחר טוען כי אכן ניתנו לו שני שמות: כדי לפייס את נעמי שרצתה להקים "שם" למת, קראו לו ממש בשם "שם", אך השם העיקרי והאמיתי שנשאר לדורות היה עובד [אשכול הכופר].
סיומו של הפסוק, הוּא אֲבִי־יִשַׁי אֲבִי דָוִד, חושף את תכליתו של הסיפור כולו. מגילת רות נכתבה ונחתמה במיוחד כדי לפרסם את ייחוסו ושבחו של דוד המלך [חומת אנך]. המילה "אבי" יכולה להתפרש לא רק על ישי, אלא גם על עובד עצמו, שזכה להיות האב והשורש שממנו יצאו גם ישי וגם דוד [אבן עזרא, איגרת שמואל].