במעמד פומבי וחגיגי, בועז חותם את תהליך הגאולה של נחלת משפחת אלימלך ואת נישואיו לרות. הכרזה זו משלבת בתוכה קניין משפטי מובהק לצד שליחות רוחנית עמוקה להקמת שם המת.
פנייתו של בועז לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם אינה מקרית. העם הנאסף בשער כולל את חברי הסנהדרין הגדולה, והזקנים הם עשרה ממנהיגי העיר שהתכנסו כדי להוות מניין לברכות הנישואין [אלשיך]. בועז הופך את כל הנוכחים לעדים כדי למנוע מצב שבו אדם אחר יטען בעתיד שכבר קנה את השדה לפניו [אגרת שמואל]. מעבר לכך, הפומביות נועדה לפרסם ברבים את ההלכה המחודשת לפיה מותר לשאת אישה מואבייה, ובכך לסכור את פיותיהם של מלעיזים שעשויים בעתיד לפסול את זרעו [אגרת שמואל].
על המילים כִּי קָנִיתִי... מִיַּד נָעֳמִי מסבירים הפרשנים כי מבחינה משפטית, הנחלה כולה הייתה משועבדת לתשלום כתובתה של נעמי, ולכן הקניין נעשה ישירות מידיה כפירעון חובה [אגרת שמואל]. בועז מקפיד להפריד בין קניין השדה לבין קידושיה של רות, שכן מדובר בשתי פעולות משפטיות שונות – קניין נכסים וקידושי אישה – הדורשות כל אחת עדות מובהקת [מלבי"ם]. בנוסף, בועז מזכיר תחילה רק את רכוש המשפחה ונמנע מלהזכיר את רות מיד, כדי למנוע מצב שבו ערפה תשמע על כך ותבוא לדרוש גם היא את חלקה בכתובה מתוך הנכסים [אגרת שמואל].
הנישואים לרות נתפסים כמעשה רוחני של חסד, הדומה במהותו למצוות הייבום. על פי תורת הסוד, רוחו של הבעל המת עדיין קשורה ברות [מלבי"ם, אשכול הכופר]. באמצעות הנישואים, בועז פודה את נפשו של מחלון ומאפשר לו למצוא מנוחה בעולמות העליונים ולהיכנס להיכל האלוהי, זכות שנמנעה ממנו משום שמת ללא בנים [אשכול הכופר]. גם בעולם הזה, כאשר אנשים יראו את רות יוצאת ובאה בשדה, הם ייזכרו בבעלה הראשון, וכך שמו לא יישכח [צאינה וראינה].
מעשהו של בועז דרש אומץ ציבורי רב. כמנהיג הדור, הוא הסתכן ברכילות מצד העם שעלול היה לתהות מדוע הוא נושא אלמנה מואבייה שבעלה מת בצעירותו, דבר שעלול היה להצטייר כסכנה [אלשיך]. בניגוד לגואל הקרוב שסירב לשאת את רות מחשש לחייו ולנחלתו, בועז מכריז בגלוי שהוא לוקח אותה לאישה ממש, ולא רק אוסף אותה לביתו מתוך רחמים לזון אותה [אגרת שמואל]. ברוח הקודש, בועז ידע שזיווג זה נועד להקים את שושלת המלוכה בישראל, ושממנו עתידים לצאת מורי הוראה ומנהיגים גדולים [אלשיך].
באשר לסדר השמות לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן, למרות שמחלון היה האח הגדול והצדיק יותר, כליון מוזכר כאן ראשון. יש המבארים שזה משום שכליון היה הראשון לשאת אישה נוכרית, ורק אחריו מחלון עשה כמוהו, ולכן הקלקול נתלה במי שהתחיל בו [אגרת שמואל].