בועז יוזם הליך משפטי פומבי ורשמי בשער העיר, במטרה להסדיר את גאולת שדה משפחת אלימלך ואת הנישואים לרות. אף על פי שבועז כיהן כאב בית הדין וראש הסנהדרין והיה בסמכותו המלאה לפעול לבדו, הוא בוחר לשתף את מנהיגי הציבור כדי להבטיח הליך שקוף ונטול פניות.
כאשר בועז פועל ויִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר, מטרתו היא להושיבם כדי שישמשו כדיינים [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שבועז עצמו היה מועמד לגאולה, הוא נמנע מלפסוק לבדו כדי שלא ייחשד כנוגע בדבר, והעדיף לעשות זאת לעיני חכמי העיר כדי להיות נקי מה' ומישראל [אשכול הכופר]. הוא בחר להציג את ההלכה החדשה, המתירה נישואים עם אישה מואבייה, דווקא בשלב זה שבו זכות הגאולה עדיין הייתה נתונה לגואל הקרוב יותר. כך הבטיח שפסיקתו תתקבל באובייקטיביות, שכן בשלב זה לא היה לו כל אינטרס אישי בדבר [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות לשאלה מדוע נבחרו דווקא עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים. גישה אחת מסבירה כי בועז הכין מראש מניין שיהיה מזומן לומר את ברכות החתנים שיידרשו בקרוב [מלבי"ם, תורה תמימה]. גישה שניה גורסת כי המטרה הייתה לפרסם ברבים את ההלכה המחודשת הקובעת כי איסור החיתון חל על מואבי ולא על מואבייה. פסיקה תקדימית כזו דרשה נוכחות של עשרה זקנים וחכמים שיסכימו עמו ויעניקו לה תוקף ציבורי [תורה תמימה]. זמינותם המיידית של הזקנים בשער העיר מוסברת בכך שבאותו אזור הומה אדם פעלו בתי משתאות, ובית הדין נהג למנות זקנים שישבו שם דרך קבע כדי להשגיח על המוסר והצניעות, וכך מצא אותם בועז על אתר [תורה תמימה].
בסוף הפסוק נאמר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ־פֹה וַיֵּשֵׁבוּ. העובדה שהזקנים המתינו להוראתו של בועז מלמדת על כלל בהלכות דרך ארץ, ולפיו אין רשות לאדם לשבת עד שייתן לו הגדול ממנו רשות. למרות שהיו אלו אנשים חכמים וזקנים, הם נחשבו פחותים במעלתם ביחס לבועז שהיה שופט וראש הסנהדרין, ולכן המתינו למוצא פיו [תורה תמימה].