במעמד המשפטי הפומבי, חושף בועז בפני הגואל את התנאי המהותי והבלתי נפרד של עסקת המקרקעין, והופך אותה מדיון כלכלי לשאלה של אחריות משפחתית ומוסרית. הגואל סבר לתומו כי מדובר ברכישת חלקה בלבד, אך בועז מבהיר לו כי על פי המנהג הקדום, המזכיר את דין הייבום, גאולת הנחלה כרוכה בחובה לשאת את אלמנת המת כדי להעמיד ממנה צאצאים ולשמר את שם הנפטר על נחלתו [ביאור שטיינזלץ]. אף שהגואל היה מוכן לרכוש את השדה ולספק לרות מזון וכלכלה בביתו, הוא סירב לשאת אותה לאישה [צאינה וראינה], אך רות מצדה ממילא לא הייתה מסכימה למכירת השדה ללא נישואין אלו [רש"י].
הפרשנים עומדים על ההבדל הדק בניסוח הפסוק, המבחין בין מִיַּד נָעֳמִי לבין וּמֵאֵת רוּת. הבחנה זו נובעת מכך שחלק השדה של נעמי נקנה בעסקה ממונית רגילה העוברת מיד ליד, ואילו חלקה של רות אינו נקנה בכסף, אלא אך ורק באמצעות נישואין וייבום [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה את שינוי הלשון בהבדלי המעמדות שבין השתיים: נעמי היא הגבירה ובעלת השדה העיקרית, בעוד רות טפלה אליה ונוהגת בענווה, ולכן לא נאמר גם אצלה המונח "מיד" [אגרת שמואל, אשכול הכופר].
מוטיב השדה בפסוק אינו רק תיאור נדל"ני, אלא משמש כסמל לאישה הראויה להוליד זרע. בועז ניסה לרמוז לגואל מראש על הקשר ההדוק שבין גאולת הקרקע לגאולת האישה, אך מכיוון שהגואל לא היה בקיא בדברי תורה, הוא לא הבין את הרמז, ובועז נאלץ לומר לו את הדברים במפורש: ברגע שאתה קונה את השדה, אֵשֶׁת־הַמֵּת קָנִיתָ [אשכול הכופר].
לשמע התנאי, נרתע הגואל. סירובו נבע מחשש לפגוע במשפחתו ובנחלתו הקיימת [צאינה וראינה], אך נשען גם על חוסר ידע הלכתי: הוא לא ידע שהתחדשה ההלכה המתירה לשאת אישה מואבייה ("מואבי ולא מואבית"), וחשש להכניס פגם למשפחתו. הוא סבר שבעלה הראשון של רות מת בעוון נישואיו עמה, ופחד מגורל דומה [מנחת שי, אשכול הכופר]. בועז, שהכיר את עליונותה הרוחנית של רות וידע שהגואל אינו ראוי למלכים שעתידים לצאת ממנה, הדגיש במכוון את המילים אֵשֶׁת־הַמֵּת כדי להזכיר לגואל את המוות ובכך להרתיעו סופית [אגרת שמואל].
כפילות מעניינת עולה מתוך הקרי והכתיב של המילה המתארת את הקנייה. המילה נקראת קָנִיתָ בלשון עתיד (אף שנכתבה כפועל עבר), כלומר עצם קניית השדה מחייבת את קניית האישה [אבן עזרא, אשכול הכופר]. אולם, המילה נכתבת קניתי בגוף ראשון. כתיב זה חושף את כוונתו הנסתרת של בועז: הוא כבר גמר בדעתו לקנות את רות [אגרת שמואל], והוא מצהיר בפני הגואל שאם זה יסרב לשאתה בשל מוצאה המואבי, הוא עצמו ייקח אותה [צאינה וראינה, אבן עזרא]. יתרה מכך, הכתיב מרמז שניצנצה בבועז רוח הקודש, והוא ניבא שעתיד הוא עצמו לגאול ולשאת אותה [תורה תמימה].