העברת זכות הגאולה מתבצעת באמצעות טקס משפטי סמלי של קניין, המעניק תוקף רשמי להסכמה בין הצדדים. כאשר הגואל אומר קְנֵה־לָךְ, הוא למעשה מוותר על זכותו וקורא לבועז לרכוש את הגאולה במקומו [שטיינזלץ, רלב"ג].
הפעולה של וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ נועדה לבטא את המוכנות לגמור את העסקה באופן סופי [שטיינזלץ]. פעולה זו מוכרת בהלכה כ"קניין חליפין" או "קניין סודר", שבו חפץ עובר מיד ליד כדי להחיל את העברת הזכויות [אבן עזרא, מלבי"ם]. הצורך בקניין רשמי במקרה זה נובע מסיבה הלכתית: סדר הקדימויות בגאולה בין קרובי משפחה הוא מוחלט. מכיוון שהקרוב הראשון סירב לגאול, נדרש מעשה קניין כדי שהגואל יעביר את כוחו וזכותו לבועז, ובכך יאפשר לו לעמוד במקומו מבחינה משפטית [מלבי"ם].
בשאלה מי שלף את הנעל, קיימות שתי גישות. הגישה המרכזית גורסת כי בועז הוא ששלף את נעלו (או את כפפתו) ונתן אותה לגואל, ובאמצעותה קנה ממנו את זכות הגאולה [צאינה וראינה, אבן עזרא, רלב"ג]. מנגד, יש הסבורים כי הגואל הוא ששלף את נעלו ונתנה לבועז, כסמל לכך שהוא מוסר לו את הגאולה יחד עם הנעל [אבן עזרא].
הבחירה להשתמש דווקא בנעל מוסברת בכך שזהו פריט לבוש זמין תמיד, שניתן להסירו בציבור מבלי שהאדם יישאר ערום, בניגוד להסרת חולצה או מכנסיים [אבן עזרא]. מתוך מעשה זה נלמדת ההלכה שניתן לקנות אפילו קרקעות באמצעות שליפת נעל ומסירתה. עם זאת, סביר להניח כי בועז, שהיה שופט, לא נשאר יחף לאחר המעשה; הנעל שימשה אך ורק כאמצעי לביצוע הקניין והושבה אליו מיד לאחר מכן [רלב"ג].