יצא לכם פעם להסכים על משהו חשוב עם חבר וללחוץ ידיים כדי להראות שההסכם סגור וחתום? בתקופת התנ"ך היה מנהג מיוחד מאוד כדי לאשר עסקאות כאלה.
כאשר קרוב המשפחה מחליט לוותר על התור שלו לגאול, הוא אומר לבועז קְנֵה־לָךְ. הכוונה היא שהוא מוותר על הזכות שלו ומציע לבועז לקחת את התפקיד במקומו. אבל רק להגיד את זה במילים זה לא מספיק. בגלל שההלכה קובעת סדר מדויק של מי קודם בתור, הם היו צריכים לעשות מעשה רשמי שיעביר את הזכות לבועז בצורה מוחלטת.
כדי לחתום את העסקה, הכתוב מספר וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ. בועז חולץ את הנעל שלו ומוסר אותה לקרוב המשפחה. הפעולה הזו של העברת חפץ מיד ליד מסמלת שההסכם סגור ורשמי, ממש כמו חתימה על חוזה.
למה להשתמש דווקא בנעל? פשוט כי זה פריט לבוש שתמיד נמצא עלינו, ואפשר להוריד אותו בקלות ליד אנשים אחרים בלי להתבייש. ואל תדאגו, בועז שהיה שופט מכובד לא נשאר ללכת יחף ברחוב. הנעל שימשה רק לרגע קטן כדי לאשר את ההסכם, ומיד אחר כך היא חזרה אליו.