יצא לכם פעם להיות נוכחים ברגע שבו מכריזים הודעה דרמטית וחשובה במיוחד מול המון אנשים? זה בדיוק מה שקורה כאן. בועז עומד במקום המרכזי בעיר ופונה לַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם. הוא מזמין את המנהיגים החשובים ואת כל התושבים כדי שיהיו עדים. הוא עושה זאת מול כולם כדי שאף אחד לא יוכל לטעון בעתיד שהשדה שייך לו, וגם כדי להראות לכולם בגאווה שמותר להתחתן עם אישה טובה שהגיעה ממואב, וכך אף אחד לא ירכל עליהם בהמשך.
תחילה הוא מסדיר את ענייני הרכוש ומכריז כִּי קָנִיתִי... מִיַּד נָעֳמִי. הוא קונה את השדה ישירות מנעמי כדי לשלם לה את מה שמגיע לה, ומפריד את קניית השדה מההכרזה על החתונה עם רות, כי אלו שתי פעולות שונות שכל אחת מהן דורשת עדים בפני עצמה. בועז פועל באומץ לב ציבורי נדיר. הוא לא חושש ממה שאנשים יגידו על כך שהוא מתחתן עם אלמנה, אלא חושב על החסד העצום שהוא עושה. כשאנשים יראו את רות עובדת בשדה, הם תמיד ייזכרו בבעלה הראשון שכבר איננו, וכך שמו לא יישכח לעולם וגם נשמתו תמצא מנוחה.
כאשר בועז מזכיר את בני המשפחה הקודמים, הוא אומר את השמות לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן. למרות שמחלון היה האח הגדול, כליון מוזכר ראשון מפני שהוא היה הראשון לעשות את הטעות ולהתחתן עם אישה נוכריה, ורק אחר כך אחיו עשה כמוהו. בתוך כל המעמד המרגש הזה, בועז הרגיש וידע בליבו שהחתונה המיוחדת הזו נועדה להביא לעולם את שושלת המלכים והמנהיגים הגדולים של עם ישראל.