במעמד פומבי ומרגש בשער העיר, הופכים הנוכחים מעדים פסיביים לשותפים פעילים, ומרעיפים על בועז ורות ברכה עמוקה ורב־שכבתית. הברכה טומנת בחובה התייחסות לעברה של רות, לחששותיו של בועז, ולעתיד האומה כולה.
בתחילת דבריהם, העם והזקנים (הם חברי הסנהדרין) מאשרים בשמחה את תפקידם כעדים, ובכך מוסיפים את זכותם הרוחנית לזיווג זה [אגרת שמואל]. הברכה נפתחת בהתייחסות לרות כ־הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל־בֵּיתֶךָ. הבחירה בביטוי הַבָּאָה אינה מקרית; היא מדגישה את הפעילות והיוזמה של רות. בניגוד למקובל שבו האיש מחזר אחר האישה, רות היא זו שעזבה את מולדתה ומשפחתה, ובאה מעצמה לחסות תחת כנפי השכינה ולבקש את בועז [אלשיך, אגרת שמואל]. בנוסף, היא מכונה הָאִשָּׁה ולא "הנערה", כדי לרמז על כך שהיא אלמנה בוגרת שיופייה נפגע מעמל הדרך ומקשיי החיים, ועל כן מברכים אותה שתשוב להיות כאימהות האומה [אשכול הכופר].
הברכה מדמה את רות ל־רָחֵל וּכְלֵאָה. רוב הפרשנים תמהים מדוע הוקדמה רחל ללאה, שהרי בועז, הזקנים, ושבט יהודה כולו הם מצאצאי לאה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההקדמה נובעת מכך שרחל הייתה עיקרו של הבית וכוונתו הראשונית של יעקב. מעבר לכך, ההשוואה לאימהות נועדה להפיג את החשש החברתי מנישואין לגיורת מואבייה. ממש כפי שרחל ולאה היו בנותיו של לבן הארמי הרשע, ונישואיהן ליעקב היו מורכבים (שתי אחיות), ובכל זאת כוונתן הייתה טהורה לשם שמים וכך נבנה עם ישראל – כך גם רות, שמגיעה ממשפחה מואבית, באה בכוונות טהורות לבנות את בית ישראל [אלשיך, אגרת שמואל].
המילה שְׁתֵּיהֶם (במקום "שתיהן") כתובה בלשון זכר, והפרשנים מוצאים בכך רמזים כפולים: ראשית, הדבר רומז לכך שרחל ולאה, בדומה לרות, נקטו יוזמה "גברית" וחיזרו אחר האיש כדי להקים זרע [אלשיך]. שנית, האות מ"ם הסופית מרמזת למילה "אילונית" (עקרה), שכן האימהות היו עקרות בתחילה ובכל זאת זכו לבנות את האומה. זוהי ברכת נחמה לרות, שלא זכתה לילדים בנישואיה הקודמים למחלון [אגרת שמואל].
חלקה השני של הברכה מופנה לבועז עצמו: וַעֲשֵׂה־חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא־שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. הביטוי וַעֲשֵׂה־חַיִל מתפרש כברכה להצלחה, לעושר רב ולריבוי צאצאים [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, אגרת שמואל]. מכיוון שבועז נשא את רות הענייה לשם שמים ולגמילות חסד, ולא בעבור ממון או ייחוס, מברכים אותו שיזכה לעושר בזכות עצמו [אבן עזרא, אשכול הכופר]. השם אֶפְרָתָה רומז ל"פריה ורביה" [אגרת שמואל], והביטוי וּקְרָא־שֵׁם משמעו שיזכה לצאצאים [ביאור שטיינזלץ] וששמו הטוב יביא תהילה ופרסום לעירו [מלבי"ם].
ברכה זו נושאת משמעות טיפולית ואישית עמוקה עבור בועז: לאחר שחווה טרגדיה וקבר את כל בניו ובנותיו באותו מקום, הזקנים מברכים אותו שדווקא שם, בבית לחם, הוא ישוב ויעשה חיל, ישקם את משפחתו, ושמו הטוב יגבר על כל לעז או סטיגמה חברתית שעשויים היו להתלוות לנישואיו עם גיורת מואבייה [אלשיך, אשכול הכופר].