רות, פרק ד׳, פסוק ז׳

בעבר הקדום, לְפָנִים, כאשר הבטחות בעל פה כבר לא הספיקו, התבסס בְּיִשְׂרָאֵל הליך משפטי סמלי להעברת בעלות. מנהג זה החל במכירה רגילה בכסף, עַל הַגְּאֻלָּה, התרחב לעסקאות חליפין, וְעַל הַתְּמוּרָה, ולבסוף נועד לתת תוקף בלתי הפיך לכל סוגי המשא ומתן, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר. פעולת הקניין התבצעה כאשר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, כלומר חלץ נעל או כפפה, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, בין אם הקונה מסר את החפץ כעירבון ובין אם המוכר מסר אותו כסמל להעברת זכויותיו. מעשה זה גובה בעדים שאישרו את הפעולה, וְזֹאת הַתְּעוּדָה, וכך הפך המנהג לדין קבוע ומחייב בְּיִשְׂרָאֵל.