קרה לכם פעם שחיכיתם כל כך הרבה זמן לסוף הטוב של הסיפור, וכשהוא סוף סוף הגיע התרגשתם מכל רגע? זה בדיוק מה שקורה עכשיו במגילה. אחרי כל הקשיים והעצב שרות עברה, מגיע הרגע השמח שבו בועז נושא אותה לאישה. המילים וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת־רוּת וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ מלמדות אותנו על הצדקות הגדולה של בועז. הוא לא מיהר, אלא דאג להתחתן עם רות בצורה הכי מכובדת וטהורה שיש, עם חופה וקידושין שלמים. המילים וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה גם מגלות לנו סוד נפלא, רות ובועז היו בעצם זיווג משמיים, והם נועדו זה לזו מהרגע הראשון.
בהמשך כתוב וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, ואפשר לשאול למה לא כתוב פשוט שהיא הרתה כמו שכתוב בדרך כלל? הסיבה היא שרות בכלל לא יכלה ללדת ילדים באופן טבעי. ה' עשה לה נס עצום, ממש כמו הנס שקרה לשרה אמנו, ונתן לה במתנה מיוחדת את היכולת להביא חיים חדשים לעולם. ה' בירך אותה בהיריון מיד, כפרס על כך שכל המעשים של רות ובועז היו לשם שמיים. באותו זמן קרה גם דבר עצוב, בועז היה אדם מבוגר מאוד, ומיד לאחר החתונה הגיע זמנו להיפטר מן העולם. אבל אפילו בתוך העצב הזה הייתה השגחה מיוחדת ושמירה על רות. בגלל שרות נכנסה להיריון מיד, כולם ידעו בוודאות שהתינוק הוא של בועז, וכך אף אחד לא יכול היה לרכל או להמציא עליה דברים לא נכונים. בסוף הסיפור כתוב וַתֵּלֶד בֵּן, ה' דאג שייוולד להם דווקא בן זכר, כדי שהמשפחה תוכל להמשיך לצמוח ולהתקיים בביטחון.