פתיחת המגילה משמשת כשער כניסה ליצירה פיוטית עמוקה, אשר מסתירה סודות רוחניים כבירים תחת מעטה של שיר אהבה. הפסוק מציג את כותרת היצירה, את מהותה ואת זהות מחברה, ומניח את התשתית להבנת הספר כולו.
הביטוי שִׁיר הַשִּׁירִים מוסבר על ידי הפרשנים כשיר המשובח, המעולה והמרומם ביותר מבין כל השירים. שלמה המלך חיבר שירים רבים, אך שיר זה נבחר ומתעלה על כולם משום שהוא מתאר את קשר האהבה העז והאמיתי שבין ה' לכנסת ישראל [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עזרא בן שלמה]. פירוש נוסף מציע כי הצירוף מצביע על שיר המורכב משני שירים שאוחדו: בניגוד לשירות אחרות בתנ"ך שבהן רק צד אחד מהלל את משנהו, בשיר זה ישנו קילוס והלל הדדי – ה' משבח את ישראל, וישראל משבחים את ה' [תורה תמימה, ראשון לציון, אלשיך].
מעלתו של הספר כה גדולה, עד שהפרשנים מסכימים כי בעוד כל כתבי הקודש הם קודש, שיר השירים הוא "קודש קודשים". קדושה יתרה זו נובעת מכך שאסור בתכלית האיסור לקרוא את הספר כפשוטו כשיר אהבה חולף, ומי שקורא אותו כזמר רגיל מביא רעה לעולם. הספר כולו הוא סוד קדוש, המזוקק מכל פסולת, ומבטא יראת שמים וקבלת עול מלכות ה' [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים].
באשר למילים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין הכוונה רק לשלמה המלך ההיסטורי, אלא זהו כינוי לה' – "המלך שהשלום שלו". ה' הוא המקור לכל שלום והרמוניה בבריאה [רש"י, צרור המור, ספורנו, עזרא בן שלמה, צאינה וראינה]. בשל זיהוי זה של השם "שלמה" עם ה', קיים דיון הלכתי האם לשם זה במגילה יש קדושה של שמות ה' שאסור למוחקם, או שזהו רק כינוי [מנחת שי, תורה תמימה].
עם זאת, ברמה הפשטנית, שלמה המלך הוא אכן המחבר. הוא זכה להשרות עליו רוח הקודש ולחבר את הספר כגמול על כך שדרש וחקר בתורה ולימד אותה ברבים [תורה תמימה]. על פי המסורת, שלמה חיבר את שיר השירים בימי נעוריו, לפני שחיבר את משלי וקהלת [תורה תמימה, צאינה וראינה].
הפרשנים חושפים את הרקע הרעיוני לכתיבת הספר: שלמה המלך, שזכה לבנות את בית המקדש הראשון, צפה ברוח הקודש את עתיד עמו – את חורבן הבית ואת הגלויות המרות. כדי שהעם לא יתייאש ויחשוב שה' עזב אותו לנצח, הוא חיבר את השיר הזה כוויכוח וכדיאלוג של אהבה. הספר משתמש במשל של מלך שגירש את אשתו אהובתו בשל חטאיה, אך לא נתן לה ספר כריתות. האישה, הנודדת בגלות, מתרפקת על זיכרונות אהבת נעוריהם ומשתוקקת לשוב, ואילו המלך כואב את צרתה, זוכר את יופייה ומצפה גם הוא לחזרתה. כך, שיר השירים נועד לנחם את ישראל בגלות ולהזכיר להם שאהבת ה' אליהם היא אהבת עולם שתשוב ותתחדש בגאולה העתידית [רש"י, אלשיך].
זווית פרשנית ייחודית ושונה מציעה קריאה פילוסופית ופסיכולוגית של הפסוק. לפי גישה זו, "שלמה" מסמל את הגוף החומרי ואת יצריו, ואילו ה"רעיה" היא הנשמה האלוהית הכלואה בתוך ארמון הגוף. המגילה כולה מתארת את מאבקה של הנשמה להשתחרר מן החומר ואת געגועיה להתאחד עם דודה – ה' שבשמים [מלבי"ם]. גישה פילוסופית אחרת רואה בשלמה רמז לשכל האנושי השואף להגיע אל השלמות וההצלחה הרוחנית [רלב"ג].