כנסת ישראל, או הנפש בחיפושה אחר השלמות, פונה אל סביבתה בבקשה שלא ישפטו אותה על פי המראה החיצוני והפגמים שדבקו בה. היא מכירה בכך שחזותה אינה מושלמת, אך מדגישה שזהו מצב זמני וחיצוני שנכפה עליה, ולא ביטוי למהותה הפנימית והטהורה.
המילים אַל־תִּרְאֻנִי מתפרשות כבקשה: אל תסתכלו עלי במבט של זלזול וביזיון [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, עזרא בן שלמה, ראשון לציון]. הסיבה לכך היא שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת. רוב הפרשנים מסבירים שכפל האותיות במילה מורה על שחרות עמוקה ורבה [מצודת ציון, רלב"ג, חומת אנך], אם כי יש הסבורים שזהו תיאור של שחרות מועטה [אבן עזרא]. המשותף לכולם הוא ההדגשה שכיעור זה אינו טבעי ומולד ממעי האם, אלא תוצאה של פגיעה חיצונית – שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. פועל זה משמעותו שהשמש ראתה והביטה בי, ועל ידי כך הושחרתי [מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. מכיוון שזהו פגם חיצוני שבא במקרה, קל לתקנו ולהתלבן בחזרה ברגע שהאדם יעמוד בצל, יתרחץ או ישוב בתשובה [תורה תמימה, צרור המור, רש"י, מצודת דוד, אלשיך].
במישור הלאומי וההיסטורי, השמש מסמלת את ההשפעה הזרה של האומות והעבודה הזרה שדבקה בישראל, כמו עבודת עגלי הזהב או פולחן לשמש עצמה [תורה תמימה, רש"י, מצודת דוד]. ברובד עמוק יותר, השחרות הכפולה רומזת לשני חורבנות המקדש [חומת אנך, ראשון לציון], או לגלות שבה ישראל שרויים בעבודת פרך [עזרא בן שלמה]. במישור הפילוסופי, ההשחרה מן השמש מתארת את ירידת הנפש הרוחנית והטהורה אל תוך הגוף החומרי. הנפש, שנמצאת כעת תחת השמש ומשועבדת לחוקי הזמן, המקום והתנועה, מאבדת את אורה המקורי ומושחרת על ידי תאוות העולם הזה [רלב"ג, מלבי"ם].
הדוברת מסבירה כיצד הגיעה למצב זה: בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי, כלומר, כעסו והתמלאו עלי בחרון אף [תורה תמימה, צרור המור, מצודת ציון, אבן עזרא]. זהותם של בני האם זוכה למספר פירושים. גישה אחת רואה בהם גורמים מתוך העם שהסיתו לרעה, כמו הערב רב שעלה ממצרים [רש"י, שפתי חכמים], או מנהיגים ורשעים לאורך ההיסטוריה, כגון המרגלים, דתן ואבירם, ירבעם, אחאב וצדקיהו, שגררו את העם לחטא ולעבודה זרה [תורה תמימה]. גישה שנייה מזהה אותם עם אומות העולם, ובפרט אדום שהם צאצאי רבקה האם, אשר החריבו את הבית ופיזרו את ישראל בגלות [חומת אנך, ראשון לציון]. בגישה האלגורית, בני האם הם הכוחות החומריים והיצרים של הגוף, אשר מושכים את השכל והנפש אל התאוות הגופניות [רלב"ג, מלבי"ם].
אותם גורמים עוינים או מסיתים שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים – הפקידו אותי לשמור. המילה נוטרה משמעותה שמירה [מצודת ציון], והיא מתייחסת פעמים רבות לעניינים מופשטים והגיוניים [מלבי"ם]. הכרמים מסמלים פרנסים, שרים ומנהיגים [רש"י, שפתי חכמים], או את האומות עצמן. ישראל נאלצים בגלותם לשמור ולהשפיע שפע על אומות העולם, ונוכחותם מגינה על האומות, בעוד שכרמם שלהם עזוב [צרור המור, עזרא בן שלמה, אלשיך, ראשון לציון].
התוצאה הטראגית של מצב זה היא כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. מתוך אילוץ לעסוק בצרכי שעה חומריים, בשמירת כרמים זרים או ברדיפה אחר מטרות גופניות כעושר ושררה, האומה או הנפש הזניחו את הכרם הפרטי שלהם – העיסוק בתורה, במצוות ובחכמה שהנחילו להם אבותיהם [רש"י, מצודת דוד, ספורנו, מלבי"ם, חומת אנך]. במבט היסטורי מוסבר כי עונש זה בא מידה כנגד מידה: מכיוון שישראל לא שמרו את המצוות התלויות בארץ ישראל, הם נאלצים כעת בגלות לשמור כפליים מנהגים ותקנות מחוץ לארצם [תורה תמימה].