דברי השבח והאהבה מופנים אל הרעיה, המקושטת בתכשיטים מרהיבים המדגישים את חנה. יופייה החיצוני משמש בסיס למערכת ענפה של סמלים, המבטאים את הראויות וההכנה השלמה לקבלת שפע וטובה [רלב"ג, מצודת דוד].
ברמה המילולית, המילה נָאוּוּ משמעותה יפים, נאים והגונים [מצודת ציון, מצודת דוד]. לְחָיַיִךְ הם הלסתות שבצדי הפנים [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי בַּתֹּרִים הם שורות של נזמי אוזן, מצחות זהב, או פנינים המסודרות בתבנית יפה המשתלשלות על הלחיים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי מקור המילה הוא לשון תואר וצורה [אבן עזרא, מצודת ציון]. החֲרוּזִים שעַל הַצַּוָּארֵךְ הם ענקי זהב, אבנים טובות ומרגליות הנקובות ומושחלות על חוט [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. דימוי זה מזכיר את הפאר שבו היו מקשטים את סוסי המלך המובחרים [אבן עזרא, מלבי"ם].
ברובד הסמלי וההיסטורי, התכשיטים מייצגים את העושר הרוחני והגשמי של עם ישראל. יש הרואים בהם רמז לביזת מצרים וביזת הים שבהן התעשרו ישראל [רש"י, ספורנו]. אחרים קושרים את הפאר למעמד הר סיני, שבו התמלא העולם בריח בשמים עם כל דיבור מפי ה' [צאינה וראינה]. הקישוטים מסמלים את קבלת התורה: התֹּרִים, שהם כנזמי אוזן, מסמלים את ההכרזה "נשמע", ואילו החֲרוּזִים מסמלים את ה"נעשה" – המצוות המעשיות שחיברו וחורזו את כל ישראל יחד בערבות הדדית כאיש אחד [צרור המור].
גישה מרכזית נוספת דורשת את הפסוק על לימוד התורה ומנהיגי האומה [תורה תמימה]. הלְחָיַיִךְ, שנוצרו לדיבור, מסמלות את משה ואהרן שדיברו אל העם ואל פרעה, או את מלמדי התינוקות. המילה בַּתֹּרִים נדרשת מלשון תורה – התורה שבכתב והתורה שבעל פה, או ריבוי ההלכות שבתורה. פירוש נוסף קושר זאת לזמן (תור), דהיינו לימוד הלכות החגים במועדם. הצַּוָּארֵךְ מייצג את הסנהדרין או את הנביאים, שהם תפארת האומה, והחֲרוּזִים מתארים את דרכם לחרוז ולסדר את דברי התורה, הנביאים והכתובים בפסוקים ובמשקלים, מתוך התלהבות כאש מעמד הר סיני. המילה בַּחֲרוּזִים נדרשת גם בחילוף אותיות כ"חוזרים", רמז לתלמידים המחזירים את צוואריהם בהקשבה לדברי רבם, או לפרשיות התורה שחרוזות וקשורות זו בזו [תורה תמימה].
ברובד פנימי יותר, הפסוק מתאר את השכינה היוצאת מהגלות ומתקשטת ככלה הנכנסת לחופתה [עזרא בן שלמה]. מבחינה פילוסופית, הפסוק ממשיל את ירידת הנפש אל הגוף החומרי. בעוד שבעולמות העליונים הנפש משיגה ידע באופן מיידי, בעולם הזה היא נזקקת לכלים גשמיים: הלְחָיַיִךְ והתֹּרִים מסמלים את הדיבור וקריאת השמות המוחשיים לדברים, ואילו הצַּוָּארֵךְ והחֲרוּזִים מסמלים את התהליך השכלי האנושי, שבו האדם נדרש לחבר ולחרוז משפט למשפט והיקש להיקש כדי להגיע להבנה [מלבי"ם].