דימוי עז של קרבה, תשוקה וגעגוע עומד בבסיס ביטוי אהבה זה, בו האהוב נמשל לאגודת בושם המונחת על הלב. המילה צְרוֹר משמעותה קשור או ארוז, הַמֹּר הוא סוג של בושם יקר ומשובח, דּוֹדִי הוא האהוב, והמילה יָלִין מבטאת התמדה ונוכחות רציפה [מצודת ציון, אבן עזרא]. עצם היותו של הבושם צרור וקשור שומר על ריחו הטוב לבל יתנדף, וכך דמותו של האהוב חקוקה בלב ומעלה ניחוח תמידי [מצודת דוד, מלבי"ם]. ברובד הפשט, זהו תיאור של חלום מלא אהבה שבו האהוב מונח על החזה כקמע של בושם [שטיינזלץ].
מנקודת מבט לאומית-היסטורית, הפסוק משקף את מערכת היחסים המורכבת והאוהבת בין ה' לכנסת ישראל, במיוחד סביב משבר חטא העגל ובניית המשכן. למרות שישראל חטאו והעלו ריח רע של עוון, ה' נתן להם את המשכן ככפרה שתבטל את הריח הרע, בדומה לאדם המעניק צרור בושם חדש במקום זה שאבד [רש"י, צרור המור]. יתרה מכך, אף על פי שה' היה מיצר וממורמר על חטאם (בזיקה למילה הַמֹּר), הוא לא עזב אותם [תורה תמימה]. הנוכחות האלוהית המשיכה לשכון בתוכם – בֵּין שָׁדַי יָלִין. מבחינה פיזית במשכן, הכוונה היא לשני בדי הארון (המוטות ששימשו לנשיאתו) שהיו בולטים ודוחקים את הפרוכת כלפי חוץ, כך שנראו כשני שדי אישה [רש"י, תורה תמימה]. יש הרואים בפסוק זה בקשה וגעגוע לעתיד, שבו ה' יחזור להשרות את שכינתו על ישראל כבעבר [ספורנו], או הבטחה שאפילו בזמן הגלות, השגחתו של ה' לעולם אינה סרה מעליהם [תורה תמימה].
גישה פרשנית אחרת מייחסת את הפסוק לדמותו של אברהם אבינו. המור נחשב לראש ולמובחר שבכל הבשמים, אך תכונתו היא שאינו מפיץ את ריחו אלא כאשר משליכים אותו לאש. כך גם אברהם, שהיה ראש לכל הצדיקים, אך גדולתו ומעשיו התפרסמו בעולם רק לאחר שהושלך לכבשן האש. לפי פירוש זה, המילים בֵּין שָׁדַי (מלשון תאומים) מתארות את אברהם כמתווך וממוצע העומד בין השכינה לבין המלאכים [תורה תמימה].
ברובד הפנימי והפילוסופי, הפסוק מתאר את נפש האדם ואת הקשר שלה לאלוהות. הנפש היא חלק אלוהי, וכאשר האדם מתבונן פנימה אל חדרי ליבו, הוא מוצא שם את הריח האלוהי גנוז וצרור בתוכו [מלבי"ם]. מבחינה שכלית, השכל האנושי בתחילת דרכו (השכל ההיולאני) דומה לצרור המור; כשם שהמור זקוק לעזרה חיצונית (אש) כדי להוציא את ריחו מהכוח אל הפועל, כך השכל זקוק ללמידה והסרת מונעים כדי להגיע לשלמותו [רלב"ג]. בהקשר זה, המילה שָׁדַי מסמלת את התורה והמצוות, המניקות ומזינות את האדם ואת הדור כולו [אבן עזרא].
לבסוף, ברובד הסוד, צְרוֹר הַמֹּר מדמה את הצורות הפנימיות והנעלמות של הכבוד האלוהי. ביטוי זה רומז ל"צרור החיים", המקום הפנימי והעליון ביותר שבו נשמות הצדיקים קשורות וגנוזות לפני ה' [עזרא בן שלמה]. קדושה פנימית זו באה לידי ביטוי גם בעבודת המקדש, שכן המור היה אחד מאחד עשר הסממנים החשובים בקטורת שהייתה מכינה משפחת בית אבטינוס [תורה תמימה].