מערכת היחסים בין הרעיה לדודה מקבלת תפנית דרמטית, כאשר מתברר כי האהוב אינו אלא המלך בכבודו ובעצמו. הקשר, שהחל כחיזור בטבע, הופך למסע פנימי אל תוך ארמונו הפרטי של המלך, מסע המשלב השתוקקות, התמסרות טוטאלית ושמחה רוחנית עמוקה.
כנסת ישראל מבקשת מה' שייזום ויפתח את הקשר: מָשְׁכֵנִי – עשה פעולה של משיכה קלה בלבד, ובתגובה לכך אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה – אנו נגיב במהירות ובהליכה נמרצת [מצודת דוד, מצודת ציון]. מתעוררת השאלה מדוע הפנייה היא בלשון יחיד ("משכני") והתגובה בלשון רבים ("נרוצה"). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשיכה האלוהית מופנית תחילה אל הנפש, או אל המקור הרוחני האחיד של העם, אך כאשר הנפש נמשכת, היא גוררת אחריה את כל כוחות הגוף, או את כלל הפרטים בעם, לרוץ יחד אל ה' [רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם, צרור המור].
היסטורית, ריצה זו מזכירה את חסד הנעורים של עם ישראל, שהלכו אחרי ה' למדבר השומם, מקום ללא זרע ומזונות, מתוך אמונה עיוורת ואהבה, מבלי להכין צידה לדרך [רש"י, חומת אנך, ראשון לציון]. במקביל, המדרש מרחיב את משמעות המילה מָשְׁכֵנִי לכיוונים שונים: יש שדורשים אותה מלשון "משך עצמו" והסתלקות, כביטוי לכאב על הסתלקות השכינה לאחר חטא העגל; יש שדורשים אותה מלשון "מסכנות", שכן לעיתים דווקא העוני והדוחק הם שמושכים את האדם לחזור בתשובה שלמה; ויש המפרשים זאת כמשיכה אל תוך עולמה של התורה – למקרא, למשנה ולתלמוד [תורה תמימה].
כאשר הריצה מגיעה ליעדה, מוכרז: הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו. אף שהפועל מנוסח בלשון עבר, הוא מבטא משאלה ותקווה לעתיד [מצודת ציון]. "חדרי המלך" מסמלים את המקומות המקודשים והנסתרים ביותר. יש המפרשים זאת ככניסה אל ענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר [רש"י], או אל בית המקדש [מצודת דוד, חומת אנך]. פרשנים אחרים לוקחים זאת למימד המיסטי והנבואי, ורואים בחדרים אלו רמז לסתרי התורה, למעמד הר סיני, ולמראות הנבואה העמוקים ביותר שנגלו לנביאים כיחזקאל ואליהו, או לחכמים כרבי עקיבא שנכנס ל"פרדס" – חכמת הנסתר – ויצא ממנו בשלום [תורה תמימה, צאינה וראינה, אלשיך]. פילוסופית, זהו תיאור של הנפש המשתחררת מכבלי החומר ומגיעה להשגה שכלית ואלוהית שלמה [רלב"ג, מלבי"ם].
הכניסה לחדרים אלו מולידה שמחה כפולה: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ. המלבי"ם מבחין בין "גילה", שהיא התפרצות של שמחה פתאומית על התחדשות האור האלוהי, לבין "שמחה", שהיא תחושת העונג התמידית והנמשכת. ייחודה של שמחה זו הוא שהיא בָּךְ – בה' בעצמו ובקשר הישיר אליו, ולא בטובות הנאה גשמיות, תענוגות העולם או שכר עתידי [רלב"ג, ראשון לציון, תורה תמימה]. המדרש אף דורש את המילה בָּךְ כרמז לכ"ב (22) אותיות התורה, שהעיסוק בהן הוא מקור השמחה האמיתי והאינסופי [תורה תמימה, חומת אנך].
מתוך אותה שמחה, מצהירה הרעיה: נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן. זכרון האהבה והחסדים האלוהיים עולה על כל תענוג חומרי, המסומל ביין. בעוד ששמחת היין הגשמי היא זמנית, חולפת ומותירה אחריה תוגה, היין הרוחני – סודות התורה, מעמד הר סיני, הלכות החגים, וזכות האבות – מותיר רושם נצחי בנפש [תורה תמימה, ספורנו, מלבי"ם, חומת אנך]. אבן עזרא, רלב"ג ועזרא בן שלמה מוסיפים כי המילה נַזְכִּירָה קשורה גם למונח "אזכרה" (ריח קטורת), המרמז על תענוג רוחני זך ועדין, המקביל להנאת הנשמה מהרחת בושם.
הפסוק נחתם בהצהרה: מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. המילה מֵישָׁרִים משמעה יושר ודבר הראוי [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים שני נתיבים מרכזיים להבנת ביטוי זה. הנתיב הראשון מתמקד באיכות האהבה: זוהי אהבת מישור, אהבה עזה, ישרה וטהורה שאינה תלויה בדבר, בניגוד לאהבות התלויות בתועלת אישית או במניעים חיצוניים [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. הנתיב השני מתמקד באוהבים עצמם: אלו הם האנשים הישרים, הצדיקים והאבות הקדושים, כדוגמת אברהם שעמד בניסיונותיו, שאמונתם ואהבתם לה' נותרו איתנות, חזקות וחסרות פניות לאורך כל הדרך [מצודת דוד, ראשון לציון, תורה תמימה]. בנוסף, יש הדורשים זאת על התורה עצמה, שאהובה על לומדיה משום שהיא נדרשת בפנים רבות לכאן ולכאן, עד שהחכמים מיישרים אותה ומגיעים להלכה הברורה [תורה תמימה].