קולה של כנסת ישראל נשמע מתוך מעמקי הגלות, כרעיה אהובה המבקשת נואשות את דודה, או כצאן התרה אחר הרועה שלה. מתוך געגועים עזים ואהבת נפש, היא פונה אל ה' ומבקשת לדעת היכן הוא נמצא וכיצד ינהיג אותה בעתות משבר, כדי שלא תאלץ לנדוד ולחפש עזרה אצל זרים [ראשון לציון, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפנייה מתחילה במילים הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י, כאשר המילה שֶׁאָהֲבָה מנוקדת בפתח תחת האות שי"ן, במשמעות של "זאת שאהבה נפשי" [מנחת שי]. כנסת ישראל שואלת: אֵיכָ֣ה – היכן או באיזה אופן [אבן עזרא, מצודת ציון] – תִרְעֶ֔ה את צאנך, ואֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ, כלומר תשכיב את הצאן למנוחה [מצודת ציון, שטיינזלץ], בַּֽצׇּהֳרָ֑יִם – בחצי היום, כאשר השמש קופחת באורה וחומה [מצודת ציון].
הפרשנים מסבירים את הכפילות של רעייה ורביצה בצהריים בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצהריים מסמלים את תוקף הגלות, עת צרה שבה החמה יוקדת והייסורים קשים. כשם שרועה דואג לצל ולמנוחה לעדרו בשעות החמות של היום, כך ישראל מבקשים לדעת כיצד ה' יגן עליהם ויעניק להם מנוח בלהט הגלות [רש"י, צרור המור, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים זאת כתיאור של שתי הנהגות אלוהיות שונות: "רעייה" מסמלת השגחה פרטית וישירה שבה ה' מעניק שפע וחיות באופן גלוי, בעוד "רביצה בצהריים" מסמלת תקופות שבהן ה' מנהיג את עולמו דרך חוקי הטבע, המזלות ומערכות השמים, ומקיים את הבריאה על בסיס השפע שכבר ניתן לה מבלי להוסיף שפע חדש [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק עולה זעקתה של האומה: שַׁלָּמָ֤ה – אשר למה, או לשם מה [מצודת ציון, אבן עזרא] – אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ.
לגבי משמעות המילה כְּעֹ֣טְיָ֔ה, קיימת מחלוקת. דעה אחת גורסת כי משמעותה היא שוטטות, דילוג וחיפוש אנה ואנה מתוך מבוכה [מצודת דוד, אבן עזרא, מצודת ציון]. גישה אחרת, הרווחת יותר, מפרשת את המילה מלשון עטיפה וכיסוי, כסמל לאבלות ובושה. ישראל שואלים מדוע עליהם להיות כאבל המכסה את פניו ובוכה, או כרועה מבוייש שזאבים טרפו את עדרו והוא בורח עטוף בבגדו [רש"י, צרור המור, תורה תמימה, רלב"ג].
הביטוי עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ מתפרש לרוב כהתייחסות לאומות העולם ולשרי מעלה (המלאכים) הממונים עליהן. ישראל מביעים כאב על כך שבזמן הגלות הם נאלצים לקבל את שפעם ופרנסתם בעקיפין דרך שרי האומות, במקום ישירות מידיו של ה'. הם טוענים כי אין זה מכבודו של ה' שאומתו הנבחרת תשפיל עצמה ותהיה תלויה בחסדיהם של מנהיגים זרים ובעדריהם השלווים של שאר העמים, בזמן שהיא סובלת [רש"י, צרור המור, אלשיך].
לצד הפירוש הלאומי, קיימים רבדי פרשנות נוספים. במישור הפילוסופי, הפסוק מתואר כמשל לנפש האדם (השכל ההיולאני) המתחננת אל ה' (השכל הפועל) שידריך אותה אל השלמות והאמת, כדי שלא תאבד את דרכה ותשקע בפעולות נחותות של כוחות הגוף והחומר המכונים כאן "חבריך" [רלב"ג, מלבי"ם]. במישור ההיסטורי והחינוכי, יש הרואים בפסוק את שאלתו של משה רבנו הדואג לפרנסי הדורות הבאים ושואל כיצד יונהג העם בצרות השעבוד ובחילופי העונות [תורה תמימה], או את זעקתם של תלמידי החכמים המבקשים הדרכה ודעה ברורה בתקופות של מחלוקות ובלבול בהלכה, כדי שלא יישארו חסרי אונים מול דעות סותרות [ספורנו].