קרה לכם פעם שהלכתם במקום עמוס וגדול, ופתאום לא ראיתם את מי ששומר עליכם? בטח חיפשתם אותו מכל הכיוונים, רק כדי לא להישאר לבד או לבקש עזרה מאנשים זרים. בדיוק ככה מרגיש עם ישראל כשהוא נמצא בגלות, רחוק מהארץ שלו. עם ישראל פונה אל ה' מתוך געגועים עזים ואהבה גדולה, ממש כמו כבשה שמחפשת את הרועה שלה.
העם מבקש מה' ואומר הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, תגיד לי אתה, ה' שאני כל כך אוהב, אֵיכָה, כלומר היכן ואיך בדיוק, תִרְעֶה ותשמור על הצאן שלך? ואיך תַּרְבִּיץ, כלומר תשכיב את הכבשים למנוחה נעימה, דווקא בַּצׇּהֳרָיִם? זמן הצהריים הוא אמצע היום כשחם מאוד. זהו משל לתקופה קשה של צרות. עם ישראל שואל את ה' איך הוא יגן עליו ויעניק לו צל ומנוחה בזמנים הקשים האלה.
העם ממשיך ושואל בכאב שַׁלָּמָה, לשם מה ולמה, אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה? למה שאצטרך להיות כמו מישהו שעטוף בבגדים מרוב בושה ועצב, או כמו כבשה אבודה שמשוטטת בבלבול? למה שאצטרך לחפש עזרה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ, אצל אומות העולם והמנהיגים הזרים שלהן? עם ישראל בעצם אומר לה' שהוא רוצה לקבל את כל הטוב וההגנה ישירות ממנו, באהבה, ולא להיות תלוי בעמים אחרים.