ביטוי עז של אהבה והערכה מופנה מצד הדובר אל אהובתו, תוך שימוש בדימוי מלכותי ומרשים מעולם המלוכה והרכב העתיק. המילה לְסֻסָתִי מתארת נקבת הסוס, סוסה, כאשר האות יו"ד בסופה היא תוספת לשונית [אבן עזרא, מצודת ציון], או שהיא רומזת לקבוצת סוסים גדולה המהווה מחנה צבאי [רש"י]. הבחירה להמשיל את הרעיה דווקא לנקבת הסוס אינה מקרית; דרכם של מלכים ושרים הייתה לקשור למרכבתם סוסות נקבות, משום שסוסים זכרים נוטים להיות תוקפניים וקשים לעצירה, ואילו הסוסה קלה יותר לשליטה ואינה עוצרת את מרוצתה אפילו כדי לעשות את צרכיה [מצודת ציון, רלב"ג].
הביטוי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה (שהוא שם כולל למלכי מצרים) מייצג את שיא הפאר. מצרים הייתה ידועה כמקור לסוסים המובחרים והמשובחים ביותר, והסוסות שנקשרו למרכבת המלך היו המעולות, המטופחות והמקושטות מכולן בעדי ובתכשיטים [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. באמצעות המילה דִּמִּיתִיךְ, שהיא לשון השוואה ומשל [אבן עזרא, מצודת ציון], מדמה הדוד את רַעְיָתִי – חברתו ואהובתו – לאותה סוסה מלכותית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמשל בא לפאר את יופייה ושלמותה של הנערה, המרוממת הרבה מעל לרועה פשוטה, ומציג אותה כחביבה והמובחרת מכל משפחות האדמה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. מנגד, יש שמפרשים את המשל כביטוי של ייחודיות וקנאה: הדוד מרגיש כאילו המלך שלמה לקח את סוסתו היחידה והאהובה, וקשר אותה בעל כורחה בין שלל סוסיו ומרכבותיו הרבות שהביא ממצרים [מלבי"ם]. כמו כן, המילה דִּמִּיתִיךְ מתפרשת גם מלשון קישוט, לומר שהדוד עיטר את אהובתו בתכשיטים נאים כפי שמקשטים סוסת מלך [רש"י, שפתי חכמים].
ברובד ההיסטורי-לאומי, מרבית הפרשנים קושרים את הפסוק לאירועי יציאת מצרים וקריעת ים סוף. לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה מתאר את הרגע שבו ה' קיבץ את מחנותיו ונגלה כאיש מלחמה כדי לצאת לקראת ישראל ולהושיעם מידי המצרים שרדפו אחריהם [רש"י, ספורנו, עזרא בן שלמה]. בתוך כך, מובאת מסורת ולפיה גלי הים נדמו למצרים כסוסות נקבות. מאחר שסוסי המצרים היו זכרים שטופי זימה, הם רצו בלהט אחר הגלים וכך טבעו בים [תורה תמימה, צאינה וראינה], כאשר פרעה עצמו בחר באותו יום לרכוב על סוסה נקבה [תורה תמימה].
בהקשר זה, המילה דִּמִּיתִיךְ מקבלת משמעות של דממה ושתיקה. בשעה שישראל עמדו על הים מבועתים מפחד המצרים, ה' השתיק את צעקתם ואמר להם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" [רש"י, תורה תמימה, חומת אנך]. באותו מעמד נשגב, ה' הראה לכל האומות שכנסת ישראל היא רַעְיָתִי האהובה [רש"י]. ישראל מצדם הגיעו לשלמות רוחנית, הסתכלו בשכינה כמו אדם המזהה את חברו הקרוב, והצביעו עליו באמרם "זה אלי ואנוהו" [עזרא בן שלמה, ראשון לציון]. אף על פי שבימי מצרים ישראל היו שקועים בטומאה והיו עשויים להיות משולים לסוסי מצרים, ה' בחר לקרב אותם בחסד, מיהר את הקץ, וכינה אותם בתואר החיבה רעייתי [צרור המור, אלשיך]. בזכות שמירת המצוות וההליכה בתלם, זכו ישראל להתקשט בכסף וזהב שהוציאו ממצרים [אבן עזרא].
ברובד הפילוסופי והרוחני, רַעְיָתִי נדרש מלשון רעות ושותפות. ישראל הם שותפיו של ה' בקיום העולם על ידי קבלת התורה, והם מפרנסים ומתחזקים את הקשר באמצעות הקרבנות המכפרים על החטאים [תורה תמימה]. בנוסף, הפסוק משמש אלגוריה ליחס שבין השכל האלוהי לנפש האדם. הנפש נמשלה ללְסֻסָתִי (בלשון נקבה, המייצגת קבלה והכלה) המוכנת לרוץ אל ייעודה הרוחני מבלי להיעצר בענייני החומר, ממש כפי שסוסה אינה עוצרת את מרוצתה. אולם, כדי להגיע להשגה אלוהית, על הנפש להתנקות ממידות פחותות ולהתקשט במידות טובות, כסוסה המקושטת בְּרִכְבֵי פַרְעֹה. האתגר של האדם הוא למנוע מהכוחות החומריים, המשולים למצרים ולרכבי פרעה, למשוך את הנפש האלוהית אל עבר התאוות, ולשמור עליה מיוחדת וטהורה עבור ה' [רלב"ג, מלבי"ם].