רעיית השיר פונה אל חברותיה בהצהרה המשלבת ניגודים עזים של מראה חיצוני פשוט לעומת יופי פנימי ומהותי. מבעד לתיאור הפיזי של נערה שזופה, משתקפת מערכת יחסים מורכבת של חסרונות ומעלות, חטאים וזכויות, גלות וגאולה.
המילה וְנָאוָה משמעותה יפה ונעימת מראה [מצודת ציון, אבן עזרא]. הרעיה מעידה על עצמה: שְׁחוֹרָה אֲנִי – עורי הושחר מן השמש והעבודה בחוץ, אך עם זאת אני וְנָאוָה בתווי פניי ובצורתי [רש"י, אבן עזרא]. היא ממשילה את השחרות הזו לאׇהֳלֵי קֵדָר, אוהלי רועים העשויים מצמר עזים גס שצבעו שחור, והם מתכהים ומשחירים עוד יותר מפגעי מזג האוויר והגשמים [שטיינזלץ, רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יופיה הפנימי מדומה ליְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה – וילונות הפאר של ארמון המלך [שטיינזלץ, מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהשחרות אינה תכונה עצמית וקבועה, אלא פגם חיצוני וזמני בלבד. ברגע שתחלוף הסיבה לשחרות, יתגלה היופי הטבעי מחדש, בדומה לאוהל שניתן לכבסו ולהשיבו ללובן המקורי של יריעות המלך [מלבי"ם, אבן עזרא, ספורנו, מצודת דוד].
ברובד הסמלי, כנסת ישראל פונה אל אומות העולם, המכונות כאן בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם משום שעתידה ירושלים להיות עיר מרכזית ואם לכל המדינות [רש"י, שפתי חכמים, אלשיך]. ישראל אומרת לאומות: אל תזלזלו בי בגלל השחרות שלי, המייצגת את הגלות, הייסורים והחטאים. אמנם אני שחורה ופגומה במעשיי, אך נאוה בזכות מעשי אבותי ובזכות התורה והמצוות [רש"י, מצודת דוד, צרור המור].
הפרשנים מציגים שרשרת של ניגודים לאורך ההיסטוריה המבטאים את הכפילות של אומה שהיא גם שחורה וגם נאוה: ישראל היו שחורים בעבודת הפרך במצרים, אך נאים בדם הפסח והמילה; שחורים בחטא העגל, אך נאים בקבלת התורה והקמת המשכן; שחורים במלכי ישראל שהרעו לעשות, אך נאים במלכי יהודה הצדיקים [תורה תמימה, צאינה וראינה, רש"י, ראשון לציון]. מעגל זה בא לידי ביטוי גם בחיי המעשה, כאשר ישראל שחורים מטרדות הפרנסה כל ימות השבוע, אך נאים ופנויים לעסק התורה בשבת; מתלכלכים בעוונות כל ימות השנה, אך מתכבסים ומיטהרים ביום הכיפורים; וכן סובלים ומושפלים בעולם הזה, אך עתידים להיות נאים ומעוטרים בעולם הבא [תורה תמימה, צאינה וראינה].
זווית נוספת רואה במילים אלו משל ליחסי הגוף והנפש. אׇהֳלֵי קֵדָר מסמלים את הגוף החומרי, שהוא חיצוני, חשוך וסופג את תלאות העולם כדי להגן על הנשמה הטהורה השוכנת בתוכו, הדומה ליְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה [חומת אנך, אלשיך]. בדומה לכך, שכלו של האדם מתחיל את דרכו כשהוא ריק מכל ידע ושחור, אך הוא נאה בזכות הפוטנציאל שלו לקבל חכמה [רלב"ג]. באותו אופן, תלמידי חכמים עשויים להיראות כלפי חוץ עניים, מוזנחים ושחורים מרוב עמל התורה, אך פנימיותם מאירה באבנים טובות של משניות, הלכות ואגדות [תורה תמימה, צאינה וראינה].
יש המפרשים את המילה שְׁלֹמֹה לא כשם המלך, אלא ככינוי לה' – המלך שהשלום שלו – אשר מתח את שמי מרום כיריעה [תורה תמימה, עזרא בן שלמה, אלשיך]. לאור זאת, יש המייחסים את הפסוק לשכינה עצמה, שירדה לגלות עם ישראל. היא נראית שחורה וקודרת כלפי חוץ משום שאינה משפיעה טובה בגלוי, אך פנימיותה נאוה, והיא מגינה על ישראל בסתר כפי שאוהל קדר מגן מפני הזרם והמטר [צרור המור, עזרא בן שלמה]. בנוסף, המונח בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם נדרש גם כ"בונות ירושלים", רמז לסנהדרין הגדולה שיושבת ובונה את משפטי התורה ודנה בהם [תורה תמימה].