קרה לכם פעם שראיתם חפץ שנראה פשוט, ישן או אפילו קצת מלוכלך מבחוץ, אבל כשהסתכלתם פנימה גיליתם שהוא מסתיר אוצר יקר ונוצץ? כך בדיוק מתארת את עצמה הנערה בשיר השירים. היא עובדת קשה בחוץ תחת השמש החמה, ולכן היא אומרת שְׁחוֹרָה אֲנִי, כלומר, העור שלי השתזף והשחיר. היא מדמה את המראה החיצוני הזה לאָהֳלֵי קֵדָר, שהם אוהלים פשוטים של רועי צאן העשויים מצמר עזים שחור ומחוספס שסופג את פגעי מזג האוויר. אבל מיד היא מסבירה שהיא גם וְנָאוָה, כלומר יפה ונעימה. עמוק בפנים, היופי האמיתי שלה מזכיר את יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה, הווילונות המפוארים והמלכותיים שבארמון המלך. השחרות היא רק משהו חיצוני וזמני שאפשר לנקות, וכך יתגלה שוב היופי הטבעי והאמיתי שלה.
התיאור הזה הוא בעצם משל נפלא על עם ישראל, שפונה אל שאר העמים שנקראים כאן בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. עם ישראל אומר להם: אל תזלזלו בנו אם לפעמים אנחנו נראים פגומים, או כשאנחנו סובלים מקשיים ומצרות בגלות. נכון שלפעמים אנחנו עושים טעויות ונראים "שחורים" מבחוץ, אבל עמוק בפנים אנחנו תמיד יפים וטהורים בזכות התורה, המצוות והמעשים הטובים של האבות שלנו.