שיר השירים, פרק א׳, פסוק ה׳

רעיית השיר מצהירה בפני חברותיה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, כי אף על פי שעורה הושחר מהשמש ועבודת החוץ ולכן שְׁחוֹרָה אֲנִי, היא עדיין יפה ונעימת מראה, כלומר וְנָאוָה. פגמה החיצוני והזמני מדומה לצבעם הכהה של אׇהֳלֵי קֵדָר העשויים צמר עזים גס, בעוד יופיה הפנימי והאמיתי משול לפאר של יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה בארמון המלך. תיאור זה משמש משל לכנסת ישראל הפונה אל אומות העולם, או לנשמה הטהורה השוכנת בתוך הגוף החומרי, בבקשה שלא ישפטו אותה על פי מראיה החיצוני. למרות השחרות המייצגת את חטאי העבר, ייסורי הגלות או טרדות הקיום בעולם הזה, הפנימיות נותרת טהורה ומאירה בזכות התורה, המצוות ומעשי האבות.