שיר השירים, פרק א׳, פסוק ו׳

כנסת ישראל או הנפש מבקשת מסביבתה אַל־תִּרְאֻנִי במבט של זלזול על כך שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שכן פגם זה אינו מולד אלא מצב זמני הניתן לתיקון. הסיבה לכיעור היא שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ, כלומר השפעות זרות, עול הגלות או תאוות העולם הזה השחירו את מראי המקורי. הדוברת מסבירה כי גורמים עוינים כמו אומות העולם או יצרי הגוף, שהם בְּנֵי אִמִּי, כעסו ונִחֲרוּ־בִי, ובשל כך שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים והכריחו אותי לשמור על אינטרסים זרים ולעסוק בחומר. התוצאה של שעבוד זה היא שאת כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי, ומתוך אילוץ הזנחתי את המורשת הרוחנית, התורה והמצוות השייכות לי.