שיר השירים, פרק א׳, פסוק י״ב

עַד שהמלך יושב בִּמְסִבּוֹ, כלומר בעודו שעון בסעודתו או על כיסא מלכותו, בושם הנִרְדִּי היוקרתי של הרעיה נודף למרחקים ומתגבר על שאר הריחות. דימוי זה מבטא את זכותם של ישראל, שמעשיהם הטובים הפיצו ריח רוחני טוב בזמן שה' הקיף אותם בענני כבוד או התגלה אליהם בהר סיני. מנגד, יש הרואים בכך וידוי על חטא עגל הזהב, שהתרחש בדיוק בזמן שה' היה במסיבת חופתו בהר סיני והעניק את התורה. לפי קו זה, המילים נָתַן רֵיחוֹ נכתבו בלשון נקייה מתוך חיבה עמוקה לישראל, ומשמעותן היא שהבושם דווקא איבד את ריחו הטוב בעקבות החטא, אף שה' שמר על רוב העם לבל יאבדו את ריחם לחלוטין.