הדימוי המרכזי מציג ניגוד עז בין יופיו ועדנותו של הפרח לבין סביבתו הקוצנית והדוקרת. החשוק מדמה את אהובתו לשושנה ייחודית הבולטת ביופיה לעומת שאר הנערות, בעוד המילה החוחים מתפרשת כמיני קוצים [מצודת ציון]. נוכחות הקוצים סביב השושנה יוצרת מציאות כפולה: מחד גיסא, הם מקשים על הגישה אליה ומונעים מאחרים לגעת בה ולהשחית את יופיה, כך שהיא נותרת מוגנת, נאמנה ובלתי מושגת [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מאידך גיסא, הקוצים עלולים לדקור ולפצוע את השושנה אם לא תשכיל להתנשא מעליהם [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר במשל היסטורי ורוחני למערכת היחסים שבין עם ישראל לאומות העולם. כשם שהשושנה ניכרת ובולטת בין העשבים, כך ישראל שומרים על זהותם וניכרים בייחודם גם כשהם מפוזרים בגלות בין האומות [צאינה וראינה, תורה תמימה]. הקוצים מסמלים את קשיי הגלות, השעבוד והרדיפות. הרוחות מטלטלות את השושנה אל עבר הקוצים הדוקרים אותה, אך ליבה נותר מכוון כלפי מעלה. בדומה לכך, גם כאשר ישראל סובלים מגזירות, מיסים כבדים ורדיפות מצד האומות, ליבם נותר מכוון לאביהם שבשמים [תורה תמימה, צרור המור].
הקוצים מהווים גם סמל לפיתויים תרבותיים ורוחניים. אומות העולם מנסות לפתות את ישראל לזנות אחריהן ולעבוד עבודה זרה, והן מנקבות ופוגעות בשושנה, אך היא עומדת באמונתה ושומרת על צבעה ויופיה [רש"י, מצודת דוד]. במקרים שבהם ישראל בכל זאת חטאו, כפי שאירע בחטא העגל, יש מי שמסביר כי הפגם אינו מהותי לשושנה עצמה, אלא נובע מרוע הסביבה; הקוצים שרטו אותה ופגמו בה משום ששהתה בטומאת מצרים, והיא הושפעה מחברתה [אלשיך]. כוח העמידה של השושנה בסביבה עוינת בא לידי ביטוי גם בדמויות היסטוריות כדוגמת רבקה, שגדלה בסביבה של רמאים אך נותרה צדקת, בבחינת פלא של שושנה הצומחת באדמה שאינה מוכשרת לגדלה [תורה תמימה]. הדימוי משמש גם כאזהרה לישראל עם כניסתם לארץ כנען, לשמור על ייחודם ולא ללמוד ממעשי המקומיים, ממש כפי ששמרו על זהותם ועל טהרתן במצרים [תורה תמימה].
מציאותה של השושנה בין החוחים משליכה גם על תהליכי הגאולה. כשם שקשה ללקט שושנה מתוך סבך קוצים, כך הייתה קשה גאולתם של ישראל ממצרים, שכן מידת הדין קטרגה וטענה שגם המצרים וגם ישראל עובדי עבודה זרה הם, ואין להבדיל ביניהם [תורה תמימה]. באשר לגאולה העתידית, כדי לחלץ את השושנה בבטחה, נאלץ בעליה להבעיר אש ולשרוף את הקוצים שסביבה. כך עתיד ה' להשמיד את האויבים המקיפים את ישראל באחרית הימים [תורה תמימה]. בנוסף, השושנה כמושה ונובלת מפני השרב, אך פורחת מחדש כשיורד עליה טל; כך ישראל נראים כמושים בעולם הזה תחת צלם של שעבוד המלכויות, אך עתידים לפרוח כשיחלוף הצל [תורה תמימה]. כדי לפרסם את מעלתה של השושנה ברבים, ה' אף הציע את התורה תחילה לאומות העולם, בידיעה ברורה שיסרבו, רק כדי להוכיח שרק ישראל ראויים לה וכל השאר הם בבחינת קוצים [חומת אנך].
ברובד הפילוסופי והאישי, הדימוי מועבר אל תוך נפש האדם. הבנות והקוצים מסמלים את הכוחות החומריים, היצרים ותאוות הגוף. רעיתי, השושנה, מסמלת את השכל ואת הנפש הטהורה. על האדם להכניע את תאוותיו, והנפש חייבת להתנשא מעל הכוחות החומריים כדי שלא ינקבו אותה וישחיתו את יופיה וקדושתה [רלב"ג, מלבי"ם]. במצבים שבהם הציבור זקוק להנהגה, השושנה מסמלת את אותו אדם יחיד שקם ולוקח על עצמו לברך או לעבור לפני התיבה, כאשר איש מלבדו אינו מסוגל לעשות זאת [תורה תמימה].
לבסוף, ייעודה של השושנה הוא להפיץ ריח טוב והיא מעטרת את שולחנם של מלכים מתחילת הסעודה ועד סופה. כך גם ישראל, תכלית קיומם אינה אלא קיום התורה, המצוות והמעשים הטובים, ובזכותם הם זוכים להתקיים לנצח, הן בעולם הזה והן בעולם הבא [תורה תמימה]. בזכות הצדיקים, הנמשלים לשושנה המגנה על הקוצים שסביבה, העולם כולו ממשיך להתקיים [תורה תמימה].