רגע דרמטי של התעוררות והזמנה ניצב במרכזן של מילים אלו, כאשר הקורא פונה אל אהובתו בקריאה לקום, לעזוב את מצבה הנוכחי ולצאת למסע חדש. ברובד הסמוי, טמונה כאן הקריאה האלוהית לעם ישראל, או לנפש האדם, להתכונן לגאולה ולהתעלות רוחנית.
המילים עָנָה דוֹדִי מתפרשות כהכרזה והרמת קול רם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים כאן תהליך הדרגתי: תחילה הקריאה נעשית מרחוק בקול רם, המבוטא במילה עָנָה, ולאחר מכן הדיבור נעשה מקרוב ובאופן אישי יותר, כפי שעולה מהמילים וְאָמַר לִי [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקריאה זו מסמלת את ההתגלות האלוהית במצרים, כאשר ה' שלח את משה להוציא את ישראל מקושי השעבוד. כפילות הלשון בין הענייה לאמירה רומזת לשלבים השונים של הגאולה לאורך ההיסטוריה: הענייה מייצגת את יסוד ההבטחה לגאולה על ידי נביאים כמשה, דניאל ואליהו, בעוד האמירה מסמלת את הוצאתה לפועל על ידי אהרון, עזרא ומלך המשיח [תורה תמימה]. לחלופין, הדבר מבטא את השגחתו התמידית של ה' הפונה אל העם דרך נביאיו [צרור המור].
הקריאה קוּמִי לָךְ היא דרישה מהאהובה לעזוב את מקומה ולצאת לדרך לשם טובתה והנאתה האישית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במישור הרוחני, זוהי קריאה לעם ישראל להיטיב את דרכיו ולהתכונן לגאולה [תורה תמימה, צרור המור]. פרשנים מציינים כי עיכוב הגאולה אינו מצד ה', אלא נדרשת התעוררות ראשונית מצד העם לשוב בתשובה ולהשליך את העבודה הזרה, ורק לאחר מכן יבוא הסיוע האלוהי [אלשיך, ספורנו].
הכינויים רַעְיָתִי יָפָתִי מבטאים רבדים שונים של חיבה. בעוד המילה רעייתי מצביעה על קשר של חברות ובחירה, התוספת יפתי מעידה על אהבה עמוקה הנובעת מיופייה העצמי של הנפש, לאחר שקנתה לעצמה מידות טובות ושלמות רוחנית [רלב"ג, מלבי"ם].
הציווי וּלְכִי־לָךְ קורא לצאת מן הגלות ללא פחד וללכת אחרי ה' [מצודת דוד, צרור המור, אלשיך]. ברמה האישית, זהו מסע של הנפש העוזבת את מגבלות הגוף כדי להגיע לשלמות [רלב"ג, מלבי"ם], וברמה הלאומית, הדבר מסמל את השכינה המעתיקה את מקומה ושבה יחד עם עם ישראל מן הגלות [עזרא בן שלמה].
כדי להפיג את החששות של העם שמא אינם ראויים לגאולה בשל חטאיהם או היעדר מעשים טובים, הפסוק נדרש כרומז לזכויותיהם של האבות שיגנו עליהם ויזרזו את הקץ: המילים קוּמִי לָךְ רומזות לזכותו של אברהם שנאמר לו "לך לך"; הכינוי רַעְיָתִי יָפָתִי מזכיר את זכותו של יצחק שנעקד על המזבח; והמילים וּלְכִי־לָךְ מכוונות לזכותו של יעקב, ששמר על אמונתו גם בעת ששהה אצל לבן עובד האלילים ולא הושפע ממעשיו [מ"ר].