תמונת טבע פסטורלית של חילופי עונות משמשת כאן סמל למעבר מתקופה קשה ומגבילה לעידן של התחדשות, תנועה ובהירות.
ברמה המילולית, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הסתו משמעותה עונת החורף וימי הגשמים, והמילה חלף משמעותה עבר והסתיים. תיאור זה מצביע על כך שמזג האוויר הקשה חלף, וכעת הדרכים פתוחות ואין עוד טורח או סכנה להולכי הדרכים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש המציינים כי הסתיו והגשם הם שמות נרדפים, שכן החורף הוא מטבעו עונת הגשמים [רלב"ג], בעוד אחרים מדייקים שהגשם הוא שלב נפרד המגיע מיד לאחר הסתיו, וכעת שניהם גם יחד הסתיימו לחלוטין [מלבי"ם].
ברובד האלגורי והלאומי, הפרשנים מסכימים כי עונת החורף הקודרת משמשת משל לתקופות של גלות, שעבוד וצרות, שסופן לפנות את מקומן לגאולה [מצודת דוד, עזרא בן שלמה, צרור המור]. גישה זו מיושמת על מספר תקופות היסטוריות: יש הרואים בכך רמז לשעבוד מצרים ולגזרות הקשות, כאשר חלוף הגשם מסמל את ביטול עבודת הפרך רגע לפני היציאה לחירות [ספורנו, אבן עזרא, תורה תמימה]. אחרים קושרים זאת לארבעים השנים במדבר, שהיו בגדר תקופה "מעוננת" ועצובה מלאה בחטאים ובתלונות, ובפרט לל"ח השנים שבהן ה' לא דיבר עם משה בחיבה [תורה תמימה]. בנוסף, משל הסתיו מיוחס גם לגלות בבל, לחורבן הבית, לשעבוד למלכות רומי, ואף לצרות שיקדימו את ביאת המשיח [תורה תמימה]. לצד זאת, מובעת התפיסה כי הגאולה תלויה במעשי האדם, ואם ישפר את דרכיו, הרי ש"חורף" הגלות ייחשב כמי שכבר עבר, גם אם הקץ המתוכנן טרם הגיע [צרור המור].
ברובד הפילוסופי והנפשי, הסתו מסמל את התקופה שבה הכוחות החומריים והתאוות גוברים על האדם, ומונעים ממנו להגיע לשלמות רוחנית, בדומה לצמחים שאינם נותנים פרי בקור [רלב"ג]. מנגד, מוצגת גישה פסיכולוגית עמוקה המדמה את הנפש לאדמה. כשם שהאדמה זקוקה לתרדמת החורף כדי לנוח, לאגור כוח ולחדש את תנובתה באביב, כך גם הנפש האנושית. מאחר שהיא קשורה לגוף חומרי, לאחר שהיא מגיעה לפסגות רוחניות של השגה או נבואה, היא מתעייפת וזקוקה ל"סתיו רוחני" של מנוחה ותרדמה. הגשם מסמל את שלב הביניים שבו האדים והדמיונות החומריים עדיין מערפלים את השכל, ורק כאשר הגשם חלף הלך לו, המחשבות מזדככות, העננים מתפזרים, והנפש פנויה שוב לקלוט את האור האלוהי הטהור [מלבי"ם].