קריאת אוהב אל אהובתו לצאת ממחבואה אל האור מסמלת את הקריאה האלוהית לאומה ולנפש ברגעי משבר, התגלות או גלות. הפסוק פותח בפנייה אל יוֹנָתִי, ציפור המצטיינת בנאמנותה לבן זוגה ואינה ממירה אותו באחר, כמשל לכנסת ישראל או לנפש האדם שאינן עוזבות את בוראן [רלב"ג, מצודת דוד]. האהובה מסתתרת בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, כלומר בנקיקים, בחריצים או במקומות גבוהים בסלע, וכן בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, שהיא מעין סולם אבנים, טרסה צרה במדרון ההר או תעלה סביב מגדלים [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. משם, מבקש הדוד: הַרְאִ֙ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ וכן הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ, משום שכִּֽי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב, נעים ומתוק, וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה, יפה והגון [מצודת ציון, אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לראות בפסוק תיאור היסטורי של עם ישראל בתחנות חייו השונות. רש"י מפרש את הפסוק על רגע קריעת ים סוף, בו ישראל היו כלואים כיונה שבורחת מפני הנץ, שהם המצרים, ומוצאת בנקיק הסלע נחש, שהוא הים. במצב חסר מוצא זה, ה׳ מבקש לראות את פעולתם ולמי יפנו בעת צרה, ולשמוע את קול צעקתם ותפילתם. פרשנים אחרים [תורה תמימה] מוסיפים כי ה"קול" הוא שירת הים ואילו ה"מראה" הוא ההצבעה על ה׳ באמירת "זה אלי ואנוהו". גישה נוספת מקשרת את הפסוק למעמד הר סיני, שם ישראל הסתתרו בצל ההר; ה"מראה" הוא ראיית הקולות, וה"קול" הערב הוא קבלת התורה באמירת "נעשה ונשמע" [מצודת דוד, תורה תמימה].
תחנות נוספות בחיי העם משתקפות בפסוק: במשכן ובבית המקדש, ה"מראה" הנאוה הוא התקהלות העדה, הקרבנות, עולי הרגלים או הכהנים המברכים, ואילו ה"קול" הערב הוא שירת הלוויים וקריאת ההלל [תורה תמימה]. לעומת זאת, כשישראל בגלות וחבויים בצל המלכויות כבחורי סלע, ה"מראה" מתפרש כמעשים טובים וה"קול" כלימוד התלמוד [תורה תמימה, עזרא בן שלמה]. הספורנו מנגיד בין תקופת השעבוד במצרים, אז נשמע קולם של מנהיגים כמשה ואהרן שהורו דרך והתפללו, לבין הגלות שבה חסרים מורי דרך ומתפללים באמת.
מעבר לרובד ההיסטורי, הפסוק מבאר את סוד ייסורי הצדיקים. לעיתים צדיקים נתונים בצרה גדולה או שהטובה נסתרת מהם, לא כעונש, אלא משום שה׳ מתאווה לשמוע את קול תפילתם, ממש כשם שהאימהות היו עקרות כי ה׳ התאווה לשיחתן [צרור המור, תורה תמימה]. מדרש נוסף מסביר כי ההמתנה של האימהות נועדה גם כדי שבעליהן ייהנו מיופיין, שכן ההיריון פוגם ביופי [צאינה וראינה].
ברובד הפילוסופי והנפשי, המלבי"ם מדמה את היונה לנפש הכלואה בתוך הגוף הפיזי. ה"מראה" מסמל את השכל העיוני והכרת האמת, בעוד ה"קול" מסמל את השכל המעשי, יראת ה׳ וקיום המצוות, וה׳ מבקש מהאדם להביא את שניהם לידי ביטוי, כאשר היראה קודמת בחשיבותה. הבחנה נוספת קיימת בין צורות לימוד התורה: ה"קול" הוא לימוד מפי רב, שהוא בעל ערבות ומתיקות מיוחדת, ואילו ה"מראה" הוא לימוד עצמאי מתוך ספר, שהוא יפה אך חסר את הערבות שבשמיעה [צאינה וראינה].
לבסוף, חז"ל למדו מפסוק זה גם על טבעה של האישה. מתוך ההדגשה שקולה ערב, נלמד כי קול זמר של אישה מעורר את הלב, וכן שקול עבה באישה נחשב למום. את הסיבה לקולה הערב של האישה לעומת האיש תולים חז"ל במקור בריאתם: האיש נברא מן האדמה שאינה מפיקה צליל, בעוד האישה נבראה מן העצם, שמשמיעה קול כאשר מקישים עליה [תורה תמימה].