שיר השירים, פרק ב׳, פסוק ג׳

יצא לכם פעם לטייל בתוך יער ענק וסבוך? רוב העצים ביער הם עצי סרק, כלומר עצים רגילים שאינם נותנים פרי. יש להם אולי צל גדול ורחב, אבל זהו זה. פתאום, באמצע היער, אתם רואים עץ מיוחד במינו: כְּתַפּוּחַ. עץ תפוחים שניצב לו בַּעֲצֵי הַיַּעַר, בולט בייחודו, בריחו הנפלא ובפירותיו. האישה בשיר אומרת לאהוב שלה: כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בדיוק כמו שעץ התפוח בולט ומיוחד מכל שאר העצים, כך אתה נבחר ומיוחד מכל הבחורים. אבל יש כאן סוד עמוק יותר. עץ התפוח הוא בעצם משל לבורא עולם, ועצי היער הרגילים מסמלים דברים אחרים שאפשר לרדוף אחריהם. עמים אחרים מעדיפים לפעמים לשבת תחת עצי היער הרגילים, כי הם נותנים צל עבה ומיידי של הנאות והצלחות עכשיו, באותו הרגע. אבל עם ישראל בוחר אחרת. עם ישראל אומר לה': בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי. אנחנו רוצים לשבת דווקא בצל שלך. גם אם הצל של עץ התפוח נראה לפעמים קטן יותר, אנחנו בוחרים בו כי אנחנו יודעים שיש לו פרי. אנחנו שומרים על המצוות ומחכים לשכר האמיתי והנצחי שיגיע. וכשאנחנו לומדים את התורה של ה', אנחנו מרגישים שוּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. המילה לְחִכִּי מתארת את החלק העליון של הפה שבו אנחנו מרגישים את הטעם, וזה בא ללמד אותנו שדברי התורה והמצוות הם הדבר המתוק והטעים ביותר שיש.