מעבר בין מראות נבואיים דורש לעיתים שינוי במצבו התודעתי של הנביא. לאחר חזון קודם שאותו לא הצליח להבין, שקע הנביא בתרדמה המבטאת מצב שבו דבר ה' מכוסה ונעלם ממנו. משום כך, המלאך נדרש לשוב ולהעיר אותו לקראת קבלת מראה חדש שיבאר את החזון הקודם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים דנים בסיבה שבגללה הכתוב מציין שהמלאך שב אליו. יש המסבירים כי המלאך שב משום שבמראה שקדם לו הוא לא דיבר עם הנביא כלל [מצודת דוד]. בשונה ממראות אחרים שבהם הנביא מתאר כיצד הוא נושא את עיניו ורואה מעצמו, בחזון זה המלאך הוא שמעורר אותו באופן פעיל כדי שיוכל לראות [רד"ק].
המילה וַיְעִירֵנִי משמעותה הקצה ועוררות [מצודת ציון], והיא מתארת כיצד המלאך הניע את הנביא כדי להקיצו [מצודת דוד]. עם זאת, הכתוב משתמש בביטוי יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, שהוא פועל בבניין נפעל. מתוך כך עולה מחלוקת לגבי אופי היקיצה. הגישה המרכזית היא שהמלאך הוא שהעיר את הנביא, והנביא התעורר כתוצאה מכך, ממש כפי שאדם רגיל מתעורר משנתו [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המילה יֵעוֹר מדגישה שהנביא לא הוקץ בכוח על ידי אחר, אלא התעורר בלט וכאילו מעצמו [אבן עזרא].
על גישה זו, ועל עצם תיאור השינה, עולות תמיהות. יש ששאלו מדוע הנביא מתאר יקיצה משינה, שהרי המראה כולו מתרחש ממילא בתוך מחזה או חלום נבואי, וכן מה מוסיף התיאור של יקיצה שקטה ועצמאית להבנת מהות הנבואה [אברבנאל].