לאחר היסטוריה רצופה בחטאים, משברים ומרידות, מזקק משה רבנו את מהות הקשר בין הבורא לעמו לכדי דרישות יסוד ברורות. הפסוק מציג מעין נוסחה רוחנית המתווה את הדרך מתשובה ויראה, דרך מעשה והליכה בדרכי האל, ועד לאהבה ועבודה פנימית עמוקה.
המילה הפותחת וְעַתָּה מסמלת קריאה לתשובה והתחלה חדשה [ספורנו, אור החיים, חומת אנך]. למרות חטא העגל וכל הכעס שקדם לו, ה' עדיין אוהב את ישראל ומוכן למחול להם, ובלבד שישנו את דרכם מכאן ולהבא [רש"י, רבנו בחיי]. גישה נוספת מסבירה כי המילה "ועתה" מדגישה שדווקא עכשיו, עבור דור המדבר שחווה את הניסים הגלויים וזוהמת החטא הוסרה ממנו, הדרישה המוצגת בפסוק הופכת לקלה וטבעית יותר [כלי יקר, צרור המור].
על השאלה מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, מסבירים הפרשנים כי הדגש הוא על המילה מֵעִמָּךְ (ממך). כל דבר חומרי שאדם מקיים בו מצוות – כסף לצדקה, יבול למעשרות או אפילו ילדים – הוא למעשה רכושו של ה' שניתן לאדם כפיקדון. הדבר היחיד שהוא באמת עצמאי ונתון אך ורק להחלטתו הפנימית של האדם, והוא היחיד שניתן לתת "מעמך", הוא היראה והאהבה [בכור שור]. יתרה מזו, ה' אינו מבקש דבר לצרכו האישי, שהרי השמים והארץ שלו הם. כל מה שהוא מבקש נועד אך ורק "לטוב לך" – להטיב עם האדם באחריתו ולהעניק לו חיי נצח, בדומה לרופא המצווה על החולה הוראות שנועדו אך ורק להחלמתו [רמב"ן, ספורנו, שד"ל, מלבי"ם].
הדרישה המרכזית בפסוק היא כִּי אִם לְיִרְאָה. הפרשנים מסכימים כי יראה זו אינה רק פחד מעונש, הנחשב למדרגה נמוכה, אלא "יראת הרוממות" – הבושה והיראת כבוד שאדם חש כשהוא מבין שהוא עומד תמיד מול מלך גדול שרואה את כל מעשיו [ספורנו, מלבי"ם, אברבנאל]. יראה זו היא הביטוי המובהק ביותר של הבחירה החופשית. בעוד שנתונים פיזיים וקורות חייו של האדם נגזרים משמים, הבחירה המוסרית אם לירא את ה' נתונה אך ורק בידיו של האדם [רש"י, מזרחי, גור אריה].
התלמוד מקשה כיצד ניתן להציג את היראה כדרישה כה קטנה ופשוטה ("כי אם"). על כך עולות מספר תשובות בקרב הפרשנים:
משה רבנו, מתוך ענוותנותו העצומה, ראה את היראה כדבר קל וטבעי, והניח שגם עבור העם מדובר בדבר פשוט [תורה תמימה, חתם סופר]. מנגד, יש המסבירים כי בכל אדם מישראל קיים "ניצוץ" מנשמתו של משה, המעניק לו את היכולת הפנימית לעורר בעצמו מודעות עמוקה ויראת שמים, ולכן עבור ה"משה" שבתוך כל אחד, זהו אכן דבר קטן [חומש קה"ת].
גישה אחרת מציעה שהפסוק כלל אינו פונה לכל העם בדרישה אחידה, אלא מחולק לארבע קבוצות שונות בעם: הדרישה ליראה מופנית למנהיגים שעלולים לחטוא בגאווה; ההליכה בדרכיו והאהבה מופנות לתלמידי החכמים; עבודת ה' ושמירת המצוות מופנות להמון העם; וההבטחה שזה "לטוב לך" מופנית לנשים ולקטנים [העמק דבר]. כמו כן, הפסוק משתמש בשילוב השמות ה' אֱלֹהֶיךָ כדי לפנות לכל אדם לפי רמתו: שם "אלהים" רומז למידת הדין וליראת העונש המתאימה לאנשים חומריים יותר, בעוד שם "ה'" רומז למידת הרחמים וליראת הרוממות המתאימה לאנשי מעלה [הכתב והקבלה].
הפסוק מציג תהליך רוחני מדורג. היראה אינה התכלית הסופית, אלא השער שדרכו נכנסים. ברגע שהאדם מקבל עליו את היראה, מסייעים לו משמים להגיע לכל שאר המדרגות המוזכרות בפסוק [אור החיים, תורה תמימה, רש"ר הירש].
מתוך היראה מגיעים לדרגת לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, שמשמעותה חיקוי מידותיו של הבורא – מה הוא רחום אף אתה רחום [הכתב והקבלה], וכן עשיית "חבילות" של מצוות כדי לתקן חבילות של עבירות שנעשו בעבר [אור החיים].
השלב הבא הוא וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ. בעוד שהיראה מונעת מהאדם לחטוא ומבססת את השמירה על מצוות לא תעשה, האהבה, שנוצרת מתוך התבוננות בטובו של ה', דוחפת את האדם לעשייה אקטיבית ושמחה. האהבה גורמת לאדם שלא להירתע משום טורח קשה, ולעבוד את ה' לא מתוך ציפייה לשכר, אלא למען האמת ורצון הבורא [ספורנו, ביאור יש"ר, אברבנאל].
הפסוק חותם בדרישה וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. עבודה זו מוגדרת כעבודה פנימית של הלב, והיא מתייחסת לתפילה בכוונה שלמה, תוך איחוד כלל הכוחות הרגשיים והשכליים של האדם [רלב"ג], מתוך שאיפה לדעת את ה' בכל פעולה ופעולה בחיי היום-יום [הכתב והקבלה].