הירידה מהר סיני עם הלוחות השניים מציינת את השלמתו של תהליך כפרה ארוך ואת שיקומה של הברית בין ה' לעם ישראל, כאשר הלוחות משמשים כעדות וערבון לברית מחודשת זו [רש"ר הירש].
הפרשנים עומדים על אופן הירידה של משה מן ההר, המרומז במילה וָאֵפֶן. משה לא הפנה את גבו אל ההר, אלא ירד כשהוא צועד לאחוריו מתוך יראת כבוד לשכינה. בשונה מהירידה הראשונה, שבה הלך לאחוריו רק מחשש שמא ייכשל וייפלו הלוחות מידיו, בירידה השנייה הלך משה לאחוריו לאורך כל הדרך, עד שהניח את הלוחות בארון [העמק דבר].
מבחינת לוחות הזמנים, ירידה זו התרחשה ביום הכיפורים, בעשרה בתשרי [חזקוני, צפנת פענח]. עובדה זו מעלה סוגיה הלכתית מעניינת: כיוון שיום הכיפורים היה, נאסר על משה לטלטל את הלוחות מרשות היחיד של ההר אל רשות הרבים של מחנה ישראל. משום כך, הפסוק אינו מציין שהלוחות היו "בידיו" כפי שנכתב בירידה הראשונה. משה השאיר את הלוחות בהר, ורק בלילה הניח אותם בארון [צפנת פענח]. את הארון עצמו הכין משה מיד עם רדתו מן ההר [רמב"ן, הטור הארוך].
באשר למילים וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה', קיימות שתי גישות מרכזיות בנוגע למשך הזמן שבו שהו הלוחות בארון זה:
גישה אחת מסבירה כי הלוחות נותרו בארון העץ הזמני שעשה משה במשך זמן רב, עד שהוקם המשכן והלוחות הועברו לארון הקבע שעשה בצלאל [אור החיים, שד"ל, העמק דבר]. יתרה מזו, הלוחות נותרו בארון על ההר עצמו עד לראש חודש ניסן, מועד הקמת המשכן [צפנת פענח]. שהות ממושכת זו בארון עץ פשוט משמשת גם כסמל לכך שתלמיד חכם עשוי לחוות תקופה ארוכה של דוחק וצער, עד שה' ירומם את מעמדו [העמק דבר].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת כי המילים מצביעות על נצחיות. הלוחות הונחו בארון כדי שיישארו שם לעד, במטרה שכבוד ה' ישכון בתוך בני ישראל באופן תמידי [רמב"ן, הטור הארוך].