בלב תיאורו ההיסטורי של משה רבנו אודות חטא העגל ושבירת הלוחות, חל מעבר פתאומי ובלתי צפוי לפירוט מסע גיאוגרפי ולציון מותו של אהרן הכהן. מעבר לכך שמיקומו של הפסוק מעורר פליאה, הוא מציג סתירה כפולה מול התיאור המופיע בספר במדבר: שם מתואר כי בני ישראל נסעו ממוסרות לבני יעקן (ולא להפך), וכי אהרן מת בהר ההר, ולא במוסרה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמודדת עם שאלת שילובו של הפסוק כאן, ומציעה שני כיוונים עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה (אבן עזרא, רשב"ם, מלבי"ם, בכור שור ונוספים) רואה בפסוק הוכחה לכוחה של תפילת משה. משה ציין קודם לכן שהתפלל על אהרן בעקבות חטא העגל. כדי שהשומעים לא יחשבו שהתפילה לא הועילה, משה מדגיש כעת שאהרן לא מת באותה עת, אלא האריך ימים ארבעים שנה נוספות. יתרה מכך, שושלתו לא נכרתה, שכן וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו – אלעזר מילא את מקומו והמשיך את הכהונה הגדולה, דבר המעיד על כפרה שלמה.
הגישה השנייה, המבוססת על מדרשי חז"ל (רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, כלי יקר ואחרים), רואה בפסוק זה חלק בלתי נפרד מתוכחתו של משה. על פי פירוש זה, כאשר מת אהרן בהר ההר בסוף שנת הארבעים, נסתלקו ענני הכבוד שגוננו על העם. בני ישראל נתקפו חרדה מפני מלחמה מתקרבת מול מלך ערד, איבדו את אמונתם, וביקשו למנות מנהיג כדי לחזור למצרים. מתוך פאניקה הם נסו לאחור שבעה או שמונה מסעות, עד שהגיעו למוסרה. שם, שבט לוי רדף אחריהם ונלחם בהם כדי לעצור את הנסיגה, תוך שפיכות דמים משני הצדדים. רק כאשר נעצרו במוסרה, ערכו בני ישראל מספד גדול וראוי לאהרן והכו על חטא. מכיוון שעיקר האבל וההכרה באובדן התרחשו שם, הכתוב מתאר זאת במילים שָׁם מֵת אַהֲרֹן, כאילו פטירתו אירעה באותו המקום.
סמיכות מותו של אהרן לפרשת שבירת הלוחות נועדה ללמד שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות. בנוסף, משה מוכיח אותם על כך שהרצון לפרוש מה' ולחזור למצרים היה חמור וקשה כיום שבו עשו את עגל הזהב.
מבחינה גיאוגרפית ויישוב הסתירות, הפרשנים מציעים כמה פתרונות. הרמב"ן (וכן הטור הארוך) מסביר על דרך הפשט כי "הר ההר" לא היה פסגה בודדת, אלא רכס הרים עצום וארוך. מוֹסֵרָה הייתה המישור או העמק שלמרגלות ההר, ואילו מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן היו בארות מים שנחפרו באותו אזור על ידי בני משפחת יעקן כדי להשקות את צאנם. בני ישראל נסעו מאותן בארות אל מוסרה, ומשם החלו לטפס על ההר. אהרן מת בפסגת ההר, הממוקמת ממש מול מוסרה, ולכן ניתן לומר שהוא מת במוסרה. לחלופין, ייתכן שלאחר מותו בפסגה, ירדו מנהיגי העם חזרה למחנה במוסרה כדי להתאבל עליו במשך שלושים יום. פרשנים אחרים (כדוגמת דעת זקנים ותורה תמימה) טוענים בפשטות כי המקומות המוזכרים כאן אינם אותם המקומות המוזכרים בספר במדבר, אלא תחנות שונות בעלות שמות דומים.
מזווית שונה לחלוטין, ישנם פרשנים (ספורנו והכתב והקבלה) הרואים בציון המקומות ביקורת נוקבת על התנהגות העם. במקום להתאבל כראוי על מות הצדיק ולחלוק כבוד לאלעזר בנו, רוב העם היה טרוד בחיפוש אחר מים ומרעה לצאן, ולכן נדדו למקומות משופעים במים מבלי להקדיש את תשומת הלב הראויה לאובדן הרוחני. הכלי יקר מוסיף כי החניה באזור הבארות נבעה מפחד וחרדה; העם זכר שכאשר מתה מרים פסקו המים, והם חששו שעם מות אהרן יאבדו שוב את מקורות המים שלהם.
גישה רעיונית ייחודית (העמק דבר) דורשת את שם המקום מוֹסֵרָה מלשון מסירה. לפי גישה זו, אהרן ייצג דרך ייחודית של פסיקה והוראת תורה. עם פטירתו, נמסרה וירדה שיטת לימוד זו לאלעזר ולחכמי ישראל שבאותו הדור, והמקום נקרא על שם אותה "מסירה" של מסורת התורה.