בסיומו של התיאור ההיסטורי על חטא העגל והשלכותיו, משה רבנו מתאר את עלייתו האחרונה להר סיני. עלייה זו מסמלת את נקודת השיא של הפיוס בין ה' לעם ישראל, תהליך שהסתיים במסירת הלוחות השניים ובסליחה מוחלטת.
וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר מתייחס לעלייתו השלישית והאחרונה של משה להר סיני, שנועדה לקבלת הלוחות השניים [רש"י, רמב"ן, שד"ל]. עלייה זו הוקדשה גם כדי להביא לישראל את כללי החוקים והמשפטים הרמוזים בתורה שבכתב, ובכך נפתח פתח לחידושי תורה אינסופיים [העמק דבר].
כאשר משה מדגיש כי שהותו הייתה כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, רוב הפרשנים מצביעים על ההשוואה המהותית בין תקופה זו לבין ארבעים הימים הראשונים שבהם שהה בהר לפני החטא. כשם שהימים הראשונים היו ימי רצון וחסד, כך גם ארבעים הימים האחרונים התאפיינו ברצון אלוהי, בניגוד לארבעים הימים האמצעיים שהיו ימי כעס שבהם משה נאלץ להתחנן על חיי העם [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם]. יש שמדייקים כי במהלך ארבעים הימים האחרונים עצמם, ה"רצון" התבטא בכך שלא היה כעס, אך רק בסיומם הושגה ההתרצות המלאה והסליחה השלמה [גור אריה, שפתי חכמים]. מתוך רצף אירועים זה, הפרשנים מחשבים כי משה שהה בהר מאה ועשרים יום בסך הכל, החל ממתן תורה ועד ליום שבו ירד עם הלוחות השניים. יום ירידתו היה יום הכיפורים, שבו אמר ה' "סלחתי כדבריך", ומשום כך נקבע יום זה לדורות כיום של סליחה וכפרה [מזרחי, רא"ש, בכור שור, דעת זקנים]. משה מציין במפורש את משך הזמן, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, כדי להראות שהתקופה הייתה זהה לחלוטין באורכה לעלייה הראשונה [חזקוני].
ההצהרה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא מלמדת על קבלת תפילתו של משה ברובד עמוק יותר מאשר בעליות הקודמות. בפעם הזו ה' נעתר לבקשתו שמלאך לא יחליף אותו, אלא שהשגחתו הישירה של ה' תשרה בקרב ישראל והם יוכלו להמשיך במסעם לארץ [רלב"ג, ביאור יש"ר]. קבלה זו לוותה בהתגלות י"ג מידות הרחמים ובכריתת ברית מחודשת עם העם [רמב"ן, מלבי"ם, רש"ר הירש]. התפילה התקבלה בזכות העובדה שמשה קיבל על עצמו את עול התורה בעבור ישראל [העמק דבר], וה' האיר לו פנים כדי למנוע את חילול שמו בעיני הגויים [חזקוני].
בסוף הפסוק, המילים לֹא אָבָה משמעותן לא רצה [ביאור שטיינזלץ]. משה מסביר כי לֹא אָבָה ה' הַשְׁחִיתֶךָ מלמד שה' לא רצה להביא עליהם כל סוג של השחתה [העמק דבר], ולא רצה למנוע מהם את הכניסה לארץ המובטחת [רמב"ן]. מעבר לכך, טמון כאן מסר על אהבתו של ה' לישראל. אילו היה נכתב שה' "מיאן" להשחית, היה ניתן לחשוב שרק תפילתו של משה עצרה את העונש. הניסוח "לֹא אָבָה" מלמד שמלכתחילה לבו של ה' היה נוטה לטובה, ומתוך אהבתו הוא לא באמת רצה להשליך את העם מעל פניו [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. למעשה, על פי שורת הדין העם אכן היה ראוי לעונש חמור, אך איום ההשמדה נועד מראש להיות כלי חינוכי כדי לעורר את העם ולטעת בו תודעת אשמה שתוביל לתשובה, שכן בכוונתו הפנימית ה' מעולם לא חפץ באובדנם [רש"ר הירש, ברכת אשר].