המעבר החד ממשפחה קטנה ופגיעה לעם עצום ורב נועד להמחיש את גודל ההשגחה האלוהית. רוב הפרשנים מסכימים כי תיאור הריבוי הפלאי של העם מבטא את השגחתו המיוחדת ואת אהבתו של ה' כלפיהם. ההכרה בפער העצום שבין הירידה למצרים כקבוצה מצומצמת לבין המציאות הנוכחית, נועדה לעורר בעם תחושת מחויבות עמוקה ואהבה כלפי ה' [רבנו בחיי, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
ביחס למילים בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ, עולה השאלה מדוע ננקט מספר זה. גישה אחת מסבירה כי למעשה ירדו למצרים אנשים נוספים, אך המספר שבעים מתייחס באופן ספציפי לגדולי הדור המצוינים במידותיהם [העמק דבר]. באשר למניין המדויק של שבעים הנפשות, הפרשנים מתייחסים למסורת לפיה ספירת השמות במקרא מעלה שישים ותשעה אנשים בלבד. כדי להשלים את החסר, יש המזהים את הנפש השבעים כיוכבד שנולדה בין החומות או כסרח בת אשר. מנגד, תפיסה רעיונית עמוקה יותר מציעה כי ה' בעצמו הוא המשלים את המניין לשבעים, כקיום הבטחתו לרדת עם יעקב למצרים, בדומה לאופן שבו השלים ה' את מניין יוצאי מצרים לשישים ריבוא [רבנו בחיי].
בפירוש הדימוי כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. יש המפרשים זאת במישור האיכותי והרוחני: כשם ששבעים היורדים היו אנשי מעלה, כך הקרבה לה' במעמד הר סיני רוממה את העם והצמיחה מתוכו אנשי דעה וחכמה המאירים לרבים ככוכבים [העמק דבר]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מתמקדים במישור הכמותי וסבורים כי הדימוי לכוכבים אינו תיאור מילולי מדויק אלא גוזמה רטורית (לשון הבאי). לשיטתם, בדומה לתיאור של ערים בצורות המגיעות עד לשמים, התורה משתמשת כאן בביטוי מליצי שנועד להדגיש את הריבוי העצום של העם, ולא להשוות את מספרם למספר הכוכבים בפועל [פענח רזא, בכור שור].