הציווי לאהוב את הזר והשונה מהווה את אחת מפסגות המוסר של התורה, והוא רותם את הזיכרון ההיסטורי של שעבוד מצרים והופך אותו למצפן ערכי. התורה דורשת מהאדם להביט אל עברו הלאומי ולשאוב ממנו אמפתיה עמוקה כלפי החלש.
הפרשנים מציעים מספר טעמים לחובה המיוחדת לאהוב את הגר. ראשית, הגר הוא אדם פגיע, חסר עורף משפחתי וחברתי שיוכל לסייע לו ולעמוד לימינו בשערי המשפט והחברה [רלב"ג]. מעבר לכך, אהבת הגר היא חיקוי של מידותיו של ה', אשר נהג בחסד עם ישראל בהיותם גרים. יחס זה מבטא תפיסה שבה האנושיות הטהורה עומדת מעל למוצא ולרכוש, ושוויון זה מאפיין את ישראל כעמו של ה' [מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. הזיכרון ההיסטורי נועד לעורר הזדהות, שכן בני ישראל אמורים לזכור היטב כיצד חש גולה, זר ומשועבד [ביאור שטיינזלץ].
באשר לביאור המילה גֵרִים בפסוק, התרגום מפרש אותה כ"דיירים" או תושבים, שכן בני ישראל במצרים לא היו גרי צדק במובן הדתי, אלא פשוט בני ארץ אחרת שגרו שם כזרים [נתינה לגר]. כמו כן, הניסוח וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (בשונה מהציווי "ואהבת לו כמוך" המופיע בספר ויקרא) מרמז על כך שכאן הדרישה היא לאהבה רעיונית ומחשבתית, ולא רק לפעולות מעשיות של חסד [העמק דבר].
חלק ניכר מן הפרשנים מתמודדים עם הקשר הלוגי שבפסוק: מדוע העובדה שכִּי גֵרִים הֱיִיתֶם מהווה סיבה לאהוב את הגר ולהיטיב עמו?
גישה מרכזית מסבירה כי הציווי לאהוב טומן בחובו אזהרה שלא להונות את הגר בדברים ולא לבזות אותו על מוצאו. ההנמקה "כי גרים הייתם" באה לומר: אל תזכיר לגר את פחיתות מוצאו, שהרי "מום שבך אל תאמר לחברך" – גם אתם הייתם גרים בארץ מצרים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
גישה אחרת, החולקת על הצורך להוסיף לפסוק אזהרה נסתרת מפני הונאה, מפרשת את האהבה כסבלנות. לעיתים הגר עשוי להיות טרחן או קשה מזג. התורה מצווה לאהוב אותו ולסבול את הטרחה באהבה, תוך תזכורת שגם בני ישראל היו טרחנים וקשים בהיותם במצרים, ועל כן אל להם להתלונן על אופיו של הגר [משכיל לדוד].
מזווית שונה, הפסוק פונה לאדם המבוסס והעשיר, ומזהיר אותו שלא להתנשא ממעמדו הרם. כשם שישראל היו שפלים במצרים והפכו לעם גדול, כך אין לדעת איזה כוח עצום ואיזו השפעה טמונים בגר השפל הזה ובצאצאיו שעתידים לצאת ממנו ברבות הימים [העמק דבר].
לבסוף, יש שרואים בציווי זה קריאה רחבה לאהבת ישראל כולה. מטבע הדברים, גרים וחולקים גורל משותף אוהבים זה את זה. כאשר התורה מזכירה לישראל שכולם היו גרים במצרים, היא למעשה מצווה עליהם לאהוב זה את זה ולרחם איש על רעהו, מתוך תחושת השותפות העמוקה של מי שחוו פגיעות וזרות [בכור שור].