לקראת קבלת הלוחות השניים, משה מכין את התשתית הפיזית להורדתם, בטרם עלייתו המחודשת להר סיני. תיאור זה נמסר בתמציתיות, כדי להשלים את תיאור המעשה בקצרה לפני שהכתוב חוזר להאריך בפרטים [הטור הארוך].
בפסוק בולט שינוי בסדר הפעולות לעומת הציווי האלוהי המקורי. בעוד שה׳ ציווה על משה קודם לפסל את הלוחות ורק לאחר מכן לעשות את הארון, משה פעל הפוך: וָאַעַשׂ אֲרוֹן ורק לאחר מכן וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת. הסיבה לכך היא שה׳ ציין את הדברים על פי מעלתם הרוחנית, ולכן הקדים את הלוחות, אך משה פעל על פי ההיגיון המעשי של המלאכה – תחילה יש להכין את הארון כדי שיהיה מקום מוכן ובטוח להניח בו את הלוחות מיד [ביאור יש"ר].
אף על פי שהציווי המקורי היה לעשות ארון מ"עץ" כלשהו, משה בחר להשתמש דווקא מן עֲצֵי שִׁטִּים, מפני כבוד התורה. ישנו גם רמז סמלי בבחירת עץ זה, שנועד להזכיר לבני ישראל שלא ללכת אחר שטויות העולם והבליו [שפתי כהן]. ארון עץ זה, שמשה הכין בעצמו על פי המידות שהורה לו ה׳, לא היה ארון זמני בלבד; הוא נשאר לדורות ושימש כבסיס שעליו הוסיף מאוחר יותר בצלאל את ציפויי הזהב ואת הכפורת [מלבי"ם, אבן עזרא].
לאחר ההכנות, משה מתאר: וָאַעַל הָהָרָה – עליתי שוב להר סיני [ביאור שטיינזלץ]. עלייה זו התרחשה בעלות השחר של יום חמישי, כ"ט באב [חזקוני].
את הלוחות נשא משה אל ההר, והוא מדגיש: וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. בניגוד ללוחות הראשונים, שעליהם נאמר שנישאו "על שתי ידי" (כלומר, הונחו על הידיים), כאן משה נדרש לאחוז בהם בכוח ממש בתוך ידיו. הלוחות הראשונים היו כבר כתובים, ובאורח פלא היו קלים ו"נושאים את עצמם". לעומת זאת, הלוחות השניים היו בשלב זה אבנים ריקות וכבדות, ומשה אחז בהם בחוזקה מחשש שייפלו [שפתי כהן].