האהבה והיראה כלפי ה' אינן נשארות בגדר רגשות מופשטים, אלא מוצאות את ביטויין המעשי והמוחשי בקיום הקפדני של ציוויי התורה.
הפרשנים עומדים על משמעותם של סוגי הציוויים השונים המוזכרים בפסוק. יש המסבירים כי מִצְוֹת הן המטלות החיוביות שעלינו לבצע, בעוד חֻקֹּתָיו מייצגים את הגבולות המוסריים שבתוכם אנו נדרשים לפעול [רש"ר הירש]. גישה אחרת רואה במילה חֻקֹּתָיו רמז למסורות של התורה שבעל פה. לפי גישה זו, היעדרה של המילה "משפטים" מן הפסוק אינו מקרי; הפסוק פונה כאן לאדם הפשוט מן השורה, שאינו בהכרח למדן המסוגל להעמיק בחקירות ופלפולים משפטיים, ומבקש ממנו פשוט לשמור את החוקים הפסוקים המונחים לפניו [העמק דבר].
מוקד מרכזי בפרשנות הפסוק סובב סביב סיומו: לְטוֹב לָךְ. סיום זה יוצר מתח רעיוני עם הפסוק הקודם, שבו נאמר "מה ה' אלוהיך שואל מעמך", ניסוח העלול ליצור רושם שקיום המצוות נועד לשרת צורך אלוהי. הפרשנים מסכימים כי המילים לְטוֹב לָךְ באות לשלול מחשבה זו מכל וכל; הדרישה האלוהית אינה נובעת מכך שה' מפיק תועלת אישית ממעשי האדם, אלא היא נועדה אך ורק לטובתו של האדם עצמו, כדי שיזכה לקבל שכר על מעשיו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף ועמוק ביחס לטיבו של שכר זה נלמד מתוך המילה לִשְׁמֹר. פעולת השמירה מתייחסת לרוב למצוות לא תעשה, כלומר להימנעות מעבירה. אדם עלול לטעות ולחשוב ששכר ניתן רק על עשייה אקטיבית של מעשים טובים, בדומה למלך בשר ודם המשלם לפועליו רק על עבודה בפועל ולא על ישיבה באפס מעשה. לפיכך בא הפסוק ומדגיש שבעבודת ה', גם אדם שיושב ונמנע מן החטא זוכה לשכר מלא כאילו עשה מצווה אקטיבית, וגם ההימנעות עצמה היא לְטוֹב לָךְ [דברי דוד].