תגובתו החיובית של ה׳ לבקשת העם לשמוע את דברו דרך מתווך אנושי, מהווה למעשה את יסוד ההסכמה למוסד הנבואה לדורות.
המילה הֵיטִ֖יבוּ מבטאת כי העם כיוונו לדעתו ולרצונו של ה׳ [אדרת אליהו], והדברים נאמרים כתגובה ישירה לשאלתם ולבקשתם [ביאור שטיינזלץ]. בזכות היראה שהפגינו במעמד זה, הם זכו לכך שיוקמו להם נביאים בעתיד [אדרת אליהו].
הפרשנים מסכימים כי אישור זה של ה׳ אינו מתייחס רק למשה באופן אישי, אלא ממסד את תפקיד הנביא כמתווך קבוע בין ה׳ לעמו. בקשתם של ישראל לשמוע את הדברים מפי אדם, מתפרשת כנכונות להאמין ולקבל כל נביא עתידי שה׳ יקים להם מקרב אחיהם, אשר ימשיך להעביר אליהם את דבר ה׳ גם לאחר מותו של משה [הטור הארוך, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
הבדל לשוני דק קיים בין פסוק זה לבין תיאור מקביל בספר דברים (ה', כ"ה). בעוד ששם נאמר "היטיבו כל אשר דברו", בפסוקנו הושמטה המילה "כל" [מנחת שי]. השמטה זו נועדה להבחין בין סוגי ההתגלות: הפסוק הקודם, הכולל את המילה "כל", מתייחס לקבלת התורה כולה, על שני חלקיה, שבכתב ושבעל פה. לעומת זאת, פסוקנו, החסר את המילה "כל", מתמקד אך ורק בנבואה נקודתית שבאה לצורך השעה [העמק דבר].