פסוק זה מציג את המבחן המעשי לזיהוי נביא שקר ואת החובה לדון אותו ללא מורא. כדי שהנביא ייחשב בר־עונשין, עליו להתנבא במפורש בְּשֵׁם ה', אך אם דיבר באופן סתמי, אין מחילים עליו דין זה [נחל קדומים].
ההוכחה המרכזית לשקרנותו של הנביא היא כאשר וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא. הפרשנים מתמודדים עם קושי מהותי בהבנת מבחן זה: הרי נבואות זעם עשויות שלא להתקיים אם העם חוזר בתשובה (כפי שקרה בנינוה), ואף נבואות טובה עשויות להתבטל אם העם חוטא. אם כן, כיצד אי־התקיימות הנבואה מוכיחה שהנביא שקרן?
על כך משיבים הפרשנים כמה תשובות:
הגישה המרכזית היא שמבחן זה חל על נבואות "ניטרליות" שאינן תלויות בזכות או בחובה, כגון הבטחה על מתן אות או מופת פלאי [רלב"ג, בכור שור]. דעה אחרת מסבירה כי המבחן חל על נבואה לטובה שנאמרה כגזירה מוחלטת שכבר נחתמה (ולעתים אף נאמרת בלשון עבר), נבואה כזו אינה יכולה לחזור בה, ואם לא התקיימה – בידוע שזהו נביא שקר [גור אריה, מזרחי]. בנוסף, אפילו אם רוב הנבואה התקיימה, אך פרט קטן ממנה לא התממש כראוי, הדבר מוכיח כי הנבואה אינה מאת ה' [העמק דבר].
לגבי כפילות הלשון וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא, מוסבר כי ה' מנהיג את עולמו בשני אופנים, והתורה מתייחסת לשניהם: וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר מתייחס לנסים גלויים הנעשים ישירות על ידי ה' למעלה מדרך הטבע; ואילו וְלֹא יָבֹא מתייחס לאירועים המתרחשים בדרך טבעית באמצעות שליחים ובני אדם. בשני המקרים, אם הייעוד לא קרה, הנביא נחשב לנביא שקר [הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. פירוש נוסף רואה בכפילות זו הדגשה שהדבר לא יקרה לעולם, בניגוד לנביא שמסית לעבודה זרה, שאצלו האות עשוי להתקיים אך מטרתו להדיח את העם [חזקוני].
כאשר הנביא אינו מנבא עתידות אלא בא לצוות ציווי מעשי בְּשֵׁם ה' שנועד לעקור דבר מן התורה, אסור לשמוע לו. החריג היחיד הוא כאשר מדובר בנביא שמוחזק כצדיק גמור ומומחה, המורה על הוראת שעה זמנית עקב צורך דחוף, כפי שעשה אליהו הנביא בהר הכרמל כשהקריב קורבן מחוץ למקדש כדי לעצור את העבודה הזרה [רש"י, ספורנו, בכור שור, דברי דוד].
התורה מדגישה כי בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא – הנביא אמר את דבריו מתוך רשעות ורצון לחטוא, ולא מתוך טעות או אשליה שחלם חלום נבואי [אדרת אליהו, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק מופיעה האזהרה לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ, כלומר, אל תפחד ממנו ואל תמנע מלהרשיע אותו בדין. הפרשנים מעלים כמה סיבות מדוע שופטי העם עלולים לחשוש מלדון את נביא השקר:
ראשית, נביא השקר מתעטף באצטלה של אדם קדוש, גדול ומפורסם, והשופטים עלולים לפחד מקללתו או מכוחו הרוחני [העמק דבר, מזרחי, רלב"ג]. שנית, לעתים נביא השקר מטיף גם לקיום מצוות אמיתיות, מה שעלול לבלבל את השופטים ולגרום להם להסס אם להרשיעו [תורה תמימה]. שלישית, קיים פחד טבעי של הדיינים שמא יטעו בדין ויוציאו להורג נביא אמת [גור אריה].
לכן התורה מצווה באופן נחרץ שלא לחשוש, לא להימנע מללמד עליו חובה, ולא לפחד מעונש שמיים על הוצאתו להורג, כדי לטהר את הארץ מאמונות שווא ומדם נקי [רש"י, אבן עזרא, שפתי חכמים].