לקראת סוף ימיו של משה, מבטיח ה' את המשכיות ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. הנביא העתידי ישמש כשליח להעברת דבר ה', ויחונן בכוח נבואי בעת הצורך, אך הוא לא יהווה אפיק תקשורת מתמיד או חלק ממערכות השלטון הרגילות [ביאור שטיינזלץ]. הבטחה זו, לפיה נָבִיא אָקִים לָהֶם, נאמרה למשה לבדו בלשון נסתר, ותזמונה סמוך לפטירתו נועד להבטיח שהעם יאמין ביהושע ובנביאים שיבואו אחריו, וכך לא יסורו מן הדרך [ביאור יש"ר].
אף על פי שההבטחה להקים נביא כָּמוֹךָ משווה אותו למשה, הפרשנים עומדים על ההבדלים המהותיים ביניהם. ה' אומנם מבטיח וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו, כלומר העברת גוף הנבואה לנביא ללא כל שינוי [העמק דבר], אך התקשורת עמו לא תהיה פנים אל פנים כפי שהייתה עם משה [אדרת אליהו]. בנוסף, בעוד שנביאים אלו ימסרו דברי שליחות כגון תוכחות, נחמות והבטחות, הם לא יצוו על חוקים ומשפטים חדשים, שכן אין בכוחם לקבל את אור התורה בנבואה כפי שקיבל משה [ביאור יש"ר].
באשר לאופן מסירת הנבואה לעם, נאמר וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, ומכאן שהנביא מחויב לדבר אל העם ישירות ולא באמצעות מתורגמן [צפנת פענח, אדרת אליהו]. תוכן המסר, המוגדר במילים אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ, כולל לא רק את גוף הנבואה אלא גם את ביאורה; הנביא מבין ברוח הקודש רמזים שהעם אינו מבין, ותפקידו לפרש אותם עבורם כפי שנצטווה [העמק דבר]. מסר זה מקיף את כל תחומי החיים, בין אם מדובר בענייני תורה ובין אם בדברי רשות [רלב"ג], ועליו להמסר בסדר מדויק, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון [אדרת אליהו].