המעבר של עם ישראל מחיי המדבר אל ארץ נושבת מפגיש אותם עם תרבות כנענית זרה, המושתתת על מאגיה וניסיון לשלוט בגורל. אזהרת התורה להתרחק ממנהגים אלו מציבה גבול ברור בין האמונה בהשגחה ישירה של ה' לבין תפיסת העולם האלילית.
סמיכות הפסוקים מלמדת רבות על הקשרו של האיסור. לאחר שהתורה פירטה את מעמדם של מנהיגי האומה הלגיטימיים – השופט, הכהן והמלך – היא מציגה את בעלי התפקידים הפסולים, שהגויים נעזרו בהם כהדרכה רוחנית [חזקוני, רש"ר הירש]. כמו כן, הסמיכות לפרשת המלך רומזת כי מלך ישראל שואל באורים ותומים, בניגוד למלכי הגויים השואלים באוב [קיצור בעל הטורים]. עצם הכניסה לארץ מוצגת הן כשכר על ההתרחקות מתועבות אלו [מלבי"ם, אדרת אליהו], והן כהוכחה חושית לכך שה' משגיח ישירות על העולם, בניגוד לתפיסת הגויים שסברו כי האל מנותק ולכן נזקקו למתווכים ולכוחות כישוף [אלשיך].
הפרשנים שואלים מדוע האזהרה כאן מתמקדת רק בתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם (עמי כנען), בניגוד לאזהרות קודמות בספר ויקרא שהזכירו גם את מעשי ארץ מצרים. התשובה היא שהדור הנכנס כעת לארץ גדל במדבר ואינו מכיר את מנהגי מצרים, ולכן הסכנה האורבת לו היא רק מפני התרבות הכנענית שאותה הוא עתיד לפגוש [בכור שור, פענח רזא]. בנוסף, החקלאות בארץ ישראל תלויה לחלוטין בירידת גשמים בעתם, מה שעלול ליצור פיתוי עז להשתמש בכשפים כדי לחזות את מזג האוויר [העמק דבר].
במילים לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת דייקו הפרשנים כי האיסור אינו גורף על עצם הלמידה, אלא על למידה במטרה לבצע את המעשים. מותר, ואף חובה, ללמוד על מנת להבין, להורות ולשפוט [רש"י, משכיל לדוד, ביאור יש"ר]. חברי הסנהדרין היו חייבים להיות בקיאים בכל חכמות הכישוף כדי שיוכלו לדון דין אמת, לזהות נביאי שקר, ולהבחין בין כישוף אמיתי לאחיזת עיניים [רבנו בחיי, רלב"ג, שפתי כהן]. כמו כן, במקום שבו מצויים כשפים, מותר ללמוד את הנושא כדי לדעת כיצד להינצל מהם [תורה תמימה]. עם זאת, משה מזהיר את ישראל שאם הם מוכרחים ללמוד זאת לצורך המשפט, עליהם לעשות זאת לפני הכניסה לארץ ולא ללמוד מהכנענים עצמם, שכן קשר כזה עלול להוביל לרחמים עליהם ולהימנעות מהורשתם [שפתי כהן, העמק דבר].
באשר למהות הכישוף והיותו תועבה, רוב הפרשנים אוחזים בגישה כי הכישוף אינו רק אחיזת עיניים, אלא כוח ממשי הקיים בעולם (בניגוד לגישת הרמב"ם הדוחה זאת מכל וכל) [אברבנאל]. ה' ברא את העולם עם מערכת חוקים טבעית המונהגת על ידי כוכבים ומלאכים, אך הטביע בבריאה גם כוחות המאפשרים לשנות את הסדר הזה באמצעות טקסים מאגיים. שימוש בכוחות אלו נחשב ל"הכחשת פמליה של מעלה" – מרידה בסדר הפשוט והנכון שה' קבע בעולמו [רמב"ן, אברבנאל].
הגויים, המצויים תחת שלטון המזלות, פונים למעוננים ולקוסמים מתוך ניסיון נואש להטות את גורלם. אך עם ישראל אינו נתון תחת שלטון המזל; יש לו קשר ישיר לבורא, וביכולתו לשנות גזירות באמצעות תפילה ומעשים טובים, ולכן פנייה לכשפים נחשבת עבורו לתועבה [שפתי כהן]. הפרשנים מבארים את סוגי הכשפים שהיו נהוגים: העברת בנים באש היא שריפת הילדים לעבודה זרה הנקראת מולך; "קוסם" ו"מעונן" מחשבים זמנים ושעות טובות לפעולה או חוזים עתידות; "מנחש" צופה בעופות ומסיק מהם במהירות על העתיד (מלשון חיפזון ומהירות); ו"דורש אל המתים" למיניהם (אוב וידעוני) משתמשים בעצמות או בהעלאת רוחות [רמב"ן, הטור הארוך, אברבנאל].
התורה אוסרת את המעשים הללו לא בגלל שאין בהם טיפת אמת – ייתכן שניחוש בעופות או בכוכבים מספק מידע חלקי על העתיד הקרוב – אלא משום שה' העניק לישראל מתנה גדולה ושלמה הרבה יותר: הנבואה. אין לישראל צורך לחפש תשובות חלקיות אצל כוחות נמוכים או שדים, כאשר הם יכולים לשמוע את רצון ה' הברור והאמיתי מפי נביא [רמב"ן, רלב"ג]. המטרה הסופית היא ההליכה בתמימות עם ה' – דרישה להישען עליו בשלמות, לקבל את הנהגתו גם במידת הרחמים וגם במידת הדין, ולא לחפש פתרונות עוקפים וקסמים גם כאשר המציאות קשה ולוטה בערפל [אלשיך].