התורה אוסרת בפסוק זה שורה של פולחנים מיסטיים, מעשי כישוף ותקשור עם מתים. מטרת האיסורים אינה רק להרחיק את האדם ממעשים מגונים, אלא לכוון אותו לאמונה שלמה בבורא, ללא הישענות על כוחות טומאה או אשליות.
המונח וְחֹבֵר חָבֶר מתפרש בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית [רש"י, אדרת אליהו, פענח רזא] מסבירה כי מדובר במכשף המשתמש בלחשים כדי לקבץ ולחבר יחד חיות, כגון נחשים ועקרבים, למקום אחד. מנגד, פרשנים אחרים [רלב"ג, תורה תמימה, ביאור יש"ר, נתינה לגר] רואים בכך אדם הלוחש מילות קסם ומשפטים חסרי פשר על גבי נחשים ועקרבים כדי למנוע את נשיכתם, או על אדם כדי לרפאו. מעשה זה אסור לחלוטין גם אם כוונת הלוחש היא חיובית ולמניעת נזק [מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת את האיסור להשבעת שדים וחיבורם יחד [אבן עזרא].
הצמד וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי מתאר סוגים שונים של העלאת באוב וניבוי עתידות. אוֹב הוא כישוף שבו המכשף מדבר מתוך בית השחי שלו, כך שהקול נשמע עמום ונמוך כאילו הוא בוקע מתוך האדמה או מגרון המת [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה]. יִדְּעֹנִי הוא מכשף המכניס לפיו עצם של חיה ששמה "ידוע", והעצם מדברת מאליה באמצעות הכישוף, או שהמכשף נופל למצב דמוי התעלפות ומנבא עתידות [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה]. ישנה מחלוקת מעניינת סביב המילים וְשֹׁאֵל אוֹב: בעוד שרש"י סבור שהאיסור מופנה כלפי המכשף עצמו המבצע את הפעולה, פרשנים אחרים קובעים שהפסוק מזהיר דווקא את האדם הפרטי (הלקוח) ההולך לשאול ולבקש מידע מאותו מכשף [הכתב והקבלה, אדרת אליהו].
הביטוי וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים מתייחס לניסיונות לתקשר עם עולם המתים, אך הפרשנים נחלקו כיצד הדבר נעשה. גישה אחת מתארת פעולות פיזיות, כגון אדם המעלה את המת ומושיבו על איבר זכרותו, או מכשף השואל שאלות גולגולת המוטלת על הארץ והיא משיבה לו [רש"י, מזרחי, ריב"א, חזקוני]. רש"י בחר בפירוש זה מכיוון שהוא קרוב יותר לפשוטו של מקרא [שפתי חכמים, ברכת אשר]. לעומת זאת, גישה שניה מתארת פעולה פסיכולוגית ומיסטית: אדם המרעיב את עצמו והולך לישון בבית קברות, במטרה שתשרה עליו רוח טומאה והמתים יתגלו אליו בחלום ויודיעו לו עתידות [גור אריה, תורה תמימה, רלב"ג]. הבדל נוסף הוא שבעוד בעלי האוב הם מכשפים מקצועיים, הדורש אל המתים יכול להיות גם אדם פרטי הפונה למתים לעזרה [ביאור שטיינזלץ], מנהג שהיה נפוץ מאוד בעולם העתיק שבו מקדשי האלילים היו למעשה קברי אנשים חשובים [אם למקרא].
הפרשנים מסכימים כי כל הפעולות הללו נחשבות לתועבה. הפנייה לכוחות חיצוניים, למתים או ללחשים, מעידה על חוסר אמונה ושכל משובש. התורה דורשת מן האדם להיות תמים עם ה', להישען אך ורק על חכמתו ועל נביאי האמת, ולא לטמא את שכלו ונפשו בדמיונות שווא ובאשליות של כוחות הטומאה [אבן עזרא, אבי עזר].