התורה דורשת מן האדם להישען על בורא עולם ולנהל את חייו על פי חוקי התורה וההיגיון הפשוט, ולא לנסות לגלות את העתיד או להשפיע עליו באמצעות כוחות מאגיים ואמונות תפלות. פנייה לכוחות אלו פוגעת בסדר הטבעי שקבע ה', ולכן מוטלת החובה לעקור מן השורש את התועבות הללו [רבנו בחיי, חומש קה"ת]. איסור זה חל באופן גורף, ואפילו על הימצאותם של נוכרים המקיימים מנהגים אלו בתוך החברה [ספורנו].
האזהרה לֹא יִמָּצֵא בְךָ מופנית בעיקר להנהגה ולבתי הדין, שעליהם מוטלת האחריות החברתית שלא לאפשר קיומם של מנהגים אלו [מלבי"ם, צפנת פענח, רש"ר הירש]. האיסור הראשון, מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, מתייחס לפולחן עבודת האליל מולך. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בטקס שבו העבירו ילדים בין שתי מדורות אש. יש הסבורים כי מדובר בשריפת הילדים ממש והמתתם [שד"ל], אך פרשנים אחרים טוענים כי לא היה זה טקס של הוצאה להורג אלא של הקדשה לאליל, בדומה לטיהור מתכות באש, וכי הילדים היו קופצים מעל בור אש מבלי להישרף [אם למקרא, רלב"ג, בכור שור]. הצירוף "בנו ובתו" כולל בתוכו גם את הנכדים וכל צאצאיו של האדם לדורותיהם [תורה תמימה]. בנוסף, יש הדורשים איסור זה גם על אדם המקיים יחסי אישות עם אישה נוכריה ומעמיד ממנה צאצאים לעבודה זרה [מלבי"ם, צפנת פענח].
המילה קֹסֵם קְסָמִים משמשת כשם כולל לאנשים המשתמשים בכלים ובתחבולות כדי להגיד עתידות או לקבל החלטות [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור יש"ר]. הפרשנים מתארים שיטות קסם שונות שהיו נהוגות: היו שמדדו מקל באצבעותיהם או זרקו אותו ואמרו "אלך או לא אלך" [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני], והיו שזרקו חצים [שד"ל]. שיטה נוספת כללה שימוש בקיסמי עץ קלופים מצידם האחד. הקוסם היה זורק אותם לאוויר ובוחן את הצד שבו נפלו – הצד החשוף סימל אישה והצד המקולף סימל איש. הופעתם בסדר מסוים נחשבה לסימן טוב לצאת לדרך, בעוד סדר אחר נחשב לסימן רע [פענח רזא, הדר זקנים, בכור שור].
בביאור המילה מְעוֹנֵן קיימות שלוש גישות מרכזיות המבוססות על שורש המילה. הגישה הראשונה קושרת את המילה למושג "עונה" (זמן), ומפרשת שמדובר באנשים המחשבים שעות וימים וקובעים אילו זמנים טובים או רעים להתחלת פעולות [רש"י, רבנו בחיי, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה גוזרת את המילה מהשורש "עין", ומסבירה כי אלו "אוחזי עיניים" – קוסמים היוצרים אשליות אופטיות וגורמים לאנשים לראות דברים שאינם קיימים באמת [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים]. גישה שלישית מקשרת את המילה ל"ענן", ומתארת אנשים החוזים את העתיד על ידי התבוננות בעננים [רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. דעה נוספת וייחודית מתארת את המעונן כאדם המורח על עיניו שכבת זרע של שבעה מיני בעלי חיים זכרים כחלק מטקס כישוף [הדר זקנים, בכור שור].
המושג וּמְנַחֵשׁ מתאר אדם המקבל החלטות על סמך אירועים מקריים שאותם הוא מפרש כסימנים וגורלות, כגון פת לחם שנפלה מפיו, מקל שנשמט מידו, או צבי שחצה את דרכו [רש"י, רבנו בחיי]. הניחוש כולל גם התבוננות במעופם ובצפצופם של עופות וחיות, כמו חולדה ושועל, כדי לחזות את העתיד [רבנו בחיי, אדרת אליהו].
לבסוף, וּמְכַשֵּׁף הוא אדם העוסק בפועל באמנויות השחורות ובידיעת הנסתר שלא בקדושה. בניגוד למעונן שהוא רק מאחז עיניים, המכשף מבצע פעולות מאגיות של ממש שנועדו לשנות את המציאות [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי הכישוף פועל להכות בסנוורים ולעוור את עיני האנשים [נתינה לגר]. פעולות אלו נאסרו משום שהן מבוססות על ניסיון לעקוף ולהכחיש את רצון ה' ואת חוקי הטבע הפשוטים שאותם קבע לבריאתו, בעוד שקיום מצוות התורה הוא הדרך הנכונה להתחבר לסדר האלוהי [רבנו בחיי].