נבואת אמת היא צינור הקשר הישיר בין ה' לבני אדם, אך היא נושאת בחובה סכנה של ניצול לרעה. התורה מציבה גבולות נוקשים כדי לשמור על טוהר המסר האלוהי, ומטילה אחריות כבדה על מי שמתיימר לדבר בשם שמים או בשם כוחות אחרים.
השימוש במילה הַנָּבִיא מלמד כי אזהרה זו מופנית לאדם שכבר הוחזק והוכר כנביא לאחר שעשה אות או מופת, ולכן יש סכנה שהעם ישמע לו. לעומת זאת, אדם פשוט שאין דבריו נשמעים והוא בודה דברים מלבו, אינו נידון בעונש החמור המפורט כאן [העמק דבר]. המילה יָזִיד מדגישה כי העונש חל רק על מי שפועל בכוונה תחילה ומתוך זדון מודע לשקר [רלב"ג, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. מכאן נלמד כי נביא שטעה בתום לב, או שהוטעה על ידי רוח נבואה מטעה (כמו נביאי אחאב), פטור מעונש זה בידי אדם [אור החיים].
התורה מפרטת שני סוגים מרכזיים של נביאי שקר. הסוג הראשון הוא זה הבוחר לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו. איסור זה כולל נביא הממציא מליבו דברים הסותרים את התורה, משנה מצוות או מנבא עתידות שקריות [רלב"ג]. מעבר לכך, הדבר כולל גם נביא שקיבל מסר אלוהי אמיתי, אך מתפתה להוסיף לו הסברים ופרשנויות משלו ולהציגם כאילו נאמרו מפי ה' [ביאור שטיינזלץ]. המילה המיותרת דָּבָר באה ללמד שאיסור זה תקף גם כלפי אמירת דברי שקר בפסיקת הלכה, ומשום חומרת העניין, נביא שקר נידון רק בפני בית הדין הגדול של שבעים ואחד דיינים [תורה תמימה, העמק דבר].
רובד נוסף הנלמד מהמילים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו נוגע ל"גניבת" נבואה. הפרשנים מדייקים כי משמעות המילה אינה בהכרח שה' לא ציווה את הדבר כלל, אלא שהוא לא ציווה אותו לו, אלא לנביא אחר. נביא הלוקח נבואה שנאמרה לחברו ומציג אותה כשלו (כפי שעשה חנניה בן עזור שלקח מדברי ירמיהו), נידון כנביא שקר [רש"י, בכור שור, גור אריה, משכיל לדוד].
הסוג השני הוא וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כאן מדובר בנביא הטוען שאל נכר או כוח אחר שלח אותו. הפרשנים מסכימים כי נביא כזה חייב מיתה גם אם אינו מדיח לעבודה זרה בפועל, ואפילו אם דבריו מכוונים לחלוטין להלכה ולתורה, כגון שהוא אוסר את האסור ומתיר את המותר [רמב"ן, רש"י, ביאור יש"ר]. עצם הייחוס של כוח, סמכות או ידיעת העתיד לאליל (כגון נביאי הבעל), הוא הפשע שעליו הוא נענש [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
עונשו של נביא השקר מפורש במילים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. הכלל הוא שכל מיתה הסתומה בתורה, שאינה מפרטת את אופן ההריגה, היא מיתת חנק בידי בית דין [רש"י, רמב"ן, מזרחי, תורה תמימה]. בדרך כלל, כאשר התורה מדברת על מיתת בית דין, היא משתמשת בלשון הכפולה "מות יומת". הסיבה שכאן נכתבה המילה וּמֵת לבדה, היא משום שבפסוקים הבאים מופיעה האזהרה לדיינים "לא תגור ממנו" כלומר שלא לפחד להרשיעו. מכיוון שישנה אזהרה מפורשת שלא להימנע מלדון אותו, לא היה צורך בכפל הלשון כדי להבהיר שזוהי מיתה בידי אדם שעל בית הדין לבצע, ולא עונש בידי שמים [הכתב והקבלה, אדרת אליהו].
לאור זאת, הפרשנים מבחינים בין שלושת סוגי הנביאים הנידונים למיתת חנק בידי בית דין (המתנבא מה שלא שמע, המתנבא מה שנאמר לנביא אחר, והמתנבא בשם עבודה זרה), לבין שלושה סוגי נביאים שעונשם הוא מיתה בידי שמים: נביא הכובש ומסתיר את נבואתו (כמו יונה הנביא), אדם העובר על דברי נביא, ונביא העובר על נבואת עצמו [רש"י, מזרחי, ברטנורא].