מעמדם הייחודי של הכהנים והלויים מציג מודל של הנהגה רוחנית שאינה נשענת על ביטחון כלכלי או טריטוריאלי, אלא על הקדשה מוחלטת לעבודת ה'. הפרשנים מצביעים על כך שמיקום הציווי מיד לאחר פרשת המלך אינו מקרי, אלא בא להשלים את תמונת ההנהגה של העם: בעוד שהמלך אמון על המשפט והשלטון החומרי, הכהנים הם מורי התורה והמנהיגים הרוחניים [אבן עזרא, אברבנאל, חזקוני, הדר זקנים]. סמיכות זו יוצרת גם הקבלה והנגדה מוסרית; כשם שהמלך הוזהר שלא להרבות עושר, סוסים ונשים כדי שלבו לא יגבה, כך נשללת מהכהנים הבעלות על הקרקע כדי שישמרו על ענווה ויקדישו את כל זמנם לתורה ולעבודת המקדש, ללא טרדות החקלאות והרכוש [צרור המור, שפתי כהן, אלשיך]. יתרה מזאת, חוק זה מחייב גם את המלך עצמו, שעליו לתת את מתנות הכהונה כשאר העם וללא התנשאות [אור החיים].
הדגשת הכתוב בביטוי כׇּל־שֵׁבֶט לֵוִי נועדה לרבות גם כהנים בעלי מומים גופניים. אף שאינם כשרים לעבודת הקורבנות במזבח, גם הם מנועים מנחלה ואוכלים ממתנות הכהונה, כדי למנוע מחשבה שמא בשל פסול העבודה יפוצו בקרקעות [רש"י, העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, שפתי חכמים].
הפרשנים מסכימים כי הצירוף חֵלֶק וְנַחֲלָה מחלק את האיסור לשני רבדים: חֵלֶק מתייחס לאיסור לקחת חלק בשלל ובביזת המלחמות, בעוד נַחֲלָה מתייחסת לאיסור על בעלות וחלוקת קרקעות בארץ ישראל [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, באור יש"ר, אדרת אליהו]. איסור זה כה מוחלט, עד שאפילו אם ישראל יעברו על הדין ויעניקו להם קרקע, הנחלה לא תעבור לזכותם מבחינה משפטית [אור החיים]. סביב הגדרת גבולות הנחלה האסורה קיימת מחלוקת מורכבת המבוססת על מדרשי ההלכה; יש הסבורים שהאיסור מקיף הן את עבר הירדן (נחלת סיחון ועוג) והן את נחלות האומות שייכבשו לעתיד לבוא [רש"י, גור אריה], בעוד אחרים ממקדים את האיסור בעיקר בארץ "זבת חלב ודבש" של חמשת עממי כנען המרכזיים, וכן בשני העממים הנותרים [רמב"ן].
כתחליף לעצמאות הכלכלית, הכהנים סמוכים על שולחנו של ה', וניזונים ממתנותיו [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מחלק מתנות אלו לשתיים: אִשֵּׁי יְהֹוָה הם "קודשי המקדש", כלומר החלקים המופרשים מהקורבנות המוקרבים על גבי המזבח [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם, באור יש"ר]. לעומת זאת, וְנַחֲלָתוֹ מתייחס ל"קודשי הגבול", מתנות כגון תרומות, מעשרות וחרמים. מתנות אלו תקפות תמיד, אף מחוץ למקדש ובזמן שאינו קיים, והן מהוות את התחליף הקבוע לנחלתם בארץ [רש"י, רמב"ן, רלב"ג, תורה תמימה, נתינה לגר]. יש המבארים כי המילה "ונחלתו" פשוטה כמשמעה: הנחלה והרכוש הבאים מאת ה' [שד"ל].
מבחינה רעיונית, שלילת הנחלה אינה עונש אלא ייעוד עליון. הכהנים והלויים מייצגים את כתר התורה והכהונה, העולים אף על כתר המלכות. היעדר הרכוש מבטיח את דבקותם השכלית והנפשית בה' [העמק דבר, אברבנאל, אלשיך]. עם הכניסה לארץ ופיזור העם בנחלותיו, הכהנים אינם נשארים רק סביב המקדש, אלא נדרשים לחיות בתוך העם. מתנות הכהונה המוענקות להם ישירות מידי הציבור מבטיחות את קיומם הראוי, ומזכירות לעם בכל עת את תפקידם המרכזי כמורי דרך רוחניים [רש"ר הירש].