סמכותו של נביא אמת המדבר בשם ה' היא מוחלטת, וההתעלמות מדבריו נושאת עמה אחריות כבדה ישירות מול הבורא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות מסורת חז"ל, היא שפסוק זה אינו עוסק רק באדם פשוט המסרב לשמוע בקול הנביא, אלא מקיף שלושה מצבים שונים של פגיעה בדבר הנבואה.
המצב הראשון הוא "המוותר על דברי נביא", כלומר אדם שמזלזל, מעלים עין או מסרב לקיים במדויק את הוראת הנביא [תורה תמימה, בכור שור]. לעיתים, אדם עלול להרהר ולהסס אם להישמע לנביא, במיוחד אם ההוראה כוללת ביטול זמני של מצווה מן התורה, ולכן הפסוק בא להדגיש את החובה המוחלטת לציית לו [רלב"ג]. המצב השני הוא "הכובש את נבואתו" – נביא שקיבל מסר מה' אך נמנע מלהשמיע אותו לרבים, כדוגמת יונה הנביא. המצב השלישי הוא נביא שעובר על דברי עצמו, כלומר אינו מקיים את מה שציווה על אחרים בשם ה' [מלבי"ם, בכור שור, הכתב והקבלה].
הפרשנים מסבירים כיצד שלושת המצבים הללו רמוזים בלשון הפסוק. הניסוח הארוך אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, וכן הוספת ה"א הידיעה במילה הָאִישׁ (במקום לכתוב בפשטות "הנביא"), מלמדים שהכתוב מתייחס גם לנביא עצמו ולא רק לשומעיו [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. המילים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע מתפרשות לא רק כסירוב רגיל לקבל ולציית למסר [נתינה לגר], אלא נדרשות גם במשמעות של "לא ישמיע" – הנביא שמונע את פרסום הנבואה, או כנביא שאינו נשמע להוראות של עצמו [הכתב והקבלה, תורה תמימה, אדרת אליהו].
על כל אחד משלושת החטאים הללו קובע הכתוב: אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. הפרשנים מסכימים כי משמעות ביטוי זה היא עונש מיתה בידי שמים. כלומר, ה' בעצמו יתבע מהחוטא דין וחשבון ויעניש אותו על סירובו לציית [אבן עזרא, רלב"ג, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. חומרה זו באה לידי ביטוי נוסף בקרב פרשנים המדייקים מתוך המילה מֵעִמּוֹ, כי העונש עלול לפגוע לא רק בחוטא עצמו, אלא אף באנשי העם ההולכים אחריו ומושפעים ממעשיו [שפתי כהן].