מערכת היחסים הכלכלית והרוחנית בין העם לבין משרתי הציבור מבוססת על תמיכה הדדית. מי שמקדישים את חייהם לעבודת הרוח ואינם מקבלים נחלת אדמה, מקבלים את מחייתם החומרית מאת העם. בניגוד למתנות העניים, כמו לקט ושכחה, הניתנות משאריות היבול ומבטאות את תלותו של העני בעשיר, המתנות לכהן ניתנות מראשית היבול והגיזה. נתינה זו של החלק הראשון והמובחר מבטאת את הכבוד הראוי למי שנבחר לשרת בקודש בשם ה' [אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), חומש קה"ת, רש"ר הירש].
המילה רֵאשִׁית מבטאת את החובה להפריש לכהן דווקא מן החלק המובחר והטוב ביותר [העמק דבר, הכתב והקבלה, ספרי].
דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלקו הראשון של הפסוק עוסק במצוות תרומה גדולה. חיוב התרומה מן התורה חל דווקא על דגן, תירוש (יין) ויצהר (שמן), שהם מרכיבי המזון הבסיסיים והעיקריים של האדם, בעוד שחיוב תרומה משאר הפירות הוא מתקנת חכמים [ביאור יש"ר]. ההפרשה נעשית רק לאחר שהתבואה נאספה, נדשה והפכה לערימת דגן, ולא בשעת הקציר [העמק דבר]. כמו כן, חובה להפריש מכל מין בנפרד, ואין לתרום ממין אחד על מין אחר [מלבי"ם, אדרת אליהו]. התורה מדגישה שהיבול צריך להיות בבעלותו המלאה של האדם, ולכן תבואה של הפקר, של הקדש או של שותפות עם גוי פטורה מתרומה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
התורה לא קבעה כמות מוגדרת למצוות התרומה, ומן הדין אפילו חיטה אחת פוטרת את כל ערימת התבואה. עם זאת, חכמים קבעו שיעורים מומלצים המבוססים על רמזים מפסוקים בספר יחזקאל: אדם התורם בעין יפה ייתן אחד מארבעים מהיבול, תרומה בינונית היא אחד מחמישים, ועין רעה היא אחד משישים [רש"י, ריב"א, רא"ש, בכור שור ועוד].
וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ
חלקו השני של הפסוק עוסק במצוות "ראשית הגז". בדומה לתרומה, אין חובה לתת לכהן את כל הגיזה הראשונה של השנה, אלא להפריש חלק מתוך כלל הצמר שנגזז [רש"י, מזרחי, גור אריה]. מצווה זו נוהגת רק בצמר של כבשים ורחלים שצמרם רך וראוי לחימום, ולא בעזים או בחיות שצמרן קשה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בנוסף, החיוב חל רק על צמר שנגזז כדרכו, ולא על צמר שנתלש או נשטף במים [ספרי, מלבי"ם]. גם כאן, צאן השייך להקדש או לשותפות עם גוי פטור מן המצווה [תורה תמימה]. יש מן הפרשנים המציינים כי מצוות ראשית הגז, בדומה לתרומה, נוהגת רק בארץ ישראל [חזקוני, תורה תמימה].
הפרשנים נחלקו לגבי כמות הכבשים המחייבת את הבעלים במצווה. בעוד שיש הסוברים שדי בשני כבשים, הגישה המרכזית היא שחיוב ראשית הגז חל רק על אדם שיש ברשותו לפחות חמישה כבשים, שכן כמות זו מספיקה כדי להפיק גיזה משמעותית המעוררת את הבעלים לקום ולקיים את המצווה [רש"י, בכור שור, מזרחי].
מעניין לציין כי בניגוד למצוות התרומה, שכיום אינה נאכלת אלא מושארת להירקב או נשרפת בגלל דיני טומאה, מצוות ראשית הגז אינה מקדשת את הצמר, ולכן ניתן לקיימה ולתת את הצמר לכהן גם בימינו [חומש קה"ת].
תִּתֶּן־לּוֹ
מילים אלו מדגישות כי מתנות אלו אינן רק הפרשה סמלית, אלא חובה מוחלטת למסור אותן בפועל לידי הכהן [העמק דבר]. יתרה מכך, כל עוד המתנה לא הגיעה לידי הכהן ואבדה בדרך, הבעלים נושאים באחריות ועליהם להפריש שוב [תורה תמימה].
הנתינה צריכה להיות בעלת ערך ומשמעות. לכן, על אף שמהתורה אין שיעור לראשית הגז, קבעו חכמים שיש לתת לכהן כמות צמר המספיקה לפחות לאריגת אבנט, שהוא הבגד הקטן ביותר מבין בגדי הכהונה [רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, אדרת אליהו]. כמו כן, משמעות הנתינה היא לטובתו של הכהן, ולכן אין לקיים את המצווה על ידי נתינת תרומה טמאה שאינה ראויה לאכילה אלא רק להסקה באש, שכן התורה דורשת נתינה הראויה לשימושו הישיר [תורה תמימה].