יצא לכם פעם לחשוב איך הסתדרו הכהנים בתקופת התנ"ך? הרי הם לא קיבלו חלקות אדמה ולא יכלו לגדל אוכל בעצמם, כי הם הקדישו את כל חייהם לעבודת ה'. הפתרון של התורה הוא תמיכה הדדית, שבה העם דואג למי שמשרת אותו. בניגוד למתנות שמשאירים לעניים בשדה, שהן רק השאריות של היבול, לכהן אנחנו נותנים את הרֵאשִׁית. כלומר, אנחנו בוחרים דווקא את החלק הראשון והכי מובחר והכי טוב, כדי להראות כבוד למי שנבחר לשרת בקודש.
התורה מבקשת שניתן לכהן מתוך דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. אלו מילים שמתארות את המזון הכי בסיסי וחשוב שלנו: תבואה ללחם, יין ושמן. את המתנה הזו מפרישים רק אחרי שהתבואה נאספה והפכה לערימה מסודרת. אבל הכהנים צריכים לא רק אוכל אלא גם בגדים שיחממו אותם, ולכן התורה מוסיפה את המילים וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ. אדם שיש לו עדר של לפחות חמישה כבשים עם צמר רך ונעים, גוזז אותם ונותן חלק מהצמר לכהן. בסוף מופיעה המילה תִּתֶּן־לּוֹ, שמזכירה לנו שזו חובה ממשית למסור את המתנה לידיים של הכהן, ולוודא שהיא באמת מכובדת ושימושית עבורו. למשל, כמות הצמר שנותנים צריכה להספיק לפחות כדי להכין ממנה חגורה קטנה לבגדי הכהן. כך אנחנו מראים שאכפת לנו מהם באמת.