תארו לעצמכם שמישהו טוען שעשיתם משהו לא בסדר, אבל אף אחד אחר לא ראה את זה. האם זה הוגן להעניש אדם רק בגלל שמישהו אחד אמר? התורה רוצה שהמשפט יהיה הכי צודק ואמיתי שאפשר, ולכן היא קובעת כלל חשוב: אי אפשר להעניש אדם רק על סמך עֵד אֶחָד שראה את המעשה. כדי שבית הדין יוכל לפסוק עונש, חייבים להגיע לפחות שני עדים. הכלל הזה נכון לכל סוגי המעשים, והתורה משתמשת בכמה מילים כדי לכלול הכל: עָוֹן מתאר מעשה רע שנעשה בכוונה, חַטָּאת היא טעות שנעשתה בשוגג ובלי כוונה, והמילים חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא כוללות גם ויכוחים על כסף או גרימת נזק. בכולם תמיד חייבים שני עדים.
אז מה בכל זאת התפקיד של עד יחיד שראה משהו? אם מדובר בוויכוח על כסף, העדות שלו גורמת לאדם השני להישבע בבית הדין כדי להוכיח שהוא דובר אמת. בנוסף, אם אדם ראה חבר עושה משהו לא טוב, התפקיד שלו הוא לא להעניש אותו אלא לגשת אליו בשקט, להעיר לו בעדינות ולעזור לו לתקן את המעשה.
כשהעדים מגיעים לבית הדין, הם צריכים למסור את העדות שלהם עַל־פִּי, כלומר להגיד את הדברים בעל פה, ממש מתוך הפה שלהם. אסור להם לשלוח מכתב במקום להגיע, ואסור שיהיה מתרגם בינם לבין השופטים, שחייבים לשמוע ולהבין הכל ממקור ראשון. לפעמים מגיעים לבית הדין יותר משני עדים, והתורה אומרת אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־עֵדִים כדי ללמד אותנו שאפילו אם יש קבוצה גדולה של עדים, כולם נחשבים לקבוצה אחת מחוברת. אם פתאום מתברר שעד אחד מתוכם פסול לעדות, למשל בגלל שהוא קרוב משפחה, כל העדות של כל הקבוצה מתבטלת לגמרי. בסופו של דבר, כדי שהשופטים יקבלו את העדות, הכלל הוא שיָקוּם דָּבָר, כלומר העדות חייבת להיות שלמה ומלאה. שני העדים צריכים לספר בדיוק על אותו אירוע מתחילתו ועד סופו, כדי שבית הדין ידע בוודאות מה באמת קרה ויעשה משפט צדק.