תארו לעצמכם שאתם עומדים מול אתגר גדול ומפחיד, ונראה לכם שאתם חלשים מדי ואין לכם סיכוי להצליח. מה ייתן לכם את האומץ להמשיך? התורה מלמדת אותנו שכשיוצאים למלחמה, הדבר החשוב ביותר הוא לא כמה כלי נשק או חיילים יש לנו, אלא האמונה והביטחון המוחלט בה'.
התורה משתמשת במילה תֵצֵא בלשון יחיד, כאילו מדובר באדם אחד. זה בא ללמד אותנו סוד גדול: ההצלחה שלנו תלויה באחדות. כשעם ישראל יוצא למשימה כשהוא מלוכד כמו איש אחד, בלי מריבות או כעסים אחד כלפי השני, הניצחון מובטח. לכן גם מודגש שהמלחמה היא עַל אֹיְבֶךָ – אנחנו נלחמים רק מול אויבים מבחוץ. אסור לנו בשום אופן להילחם אחד בשני, כי מלחמות אחים מרחיקות את העזרה של ה'.
כשחייל עומד בחזית ורואה מולו צבא גדול, טבעי שהוא ירגיש פחד. התורה מתארת את צבא האויב במילים סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ. אבל רגע, למה כתוב "סוס" ו"רכב" בלשון יחיד אם מדובר בצבא ענק? התשובה היא שבעיני החייל האנושי זה אולי נראה כמו המון אנשים מפחידים, אבל בעיני ה', כל הצבא העצום הזה נחשב חלש וקטן בדיוק כמו סוס אחד ומרכבה אחת בלבד.
בגלל זה, התורה דורשת מהחייל לֹא תִירָא מֵהֶם. זו לא סתם עצה טובה, אלא חובה. אסור לנו לתת לפחד להשתלט עלינו, כי הפחד מראה שאנחנו שוכחים מי באמת שומר עלינו. אנחנו צריכים לזכור כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ – ה' בעצמו נמצא איתנו במחנה, שומר עלינו ונלחם עבורנו.
וכדי לתת לחיילים ביטחון מלא, התורה מזכירה שה' הוא זה הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. למה להזכיר דווקא את יציאת מצרים מכל הניסים שהיו? כי כשהיינו ליד ים סוף, עם ישראל עמד חסר אונים, בלי שום נשק, ומולו דהר הצבא המצרי החזק והמפחיד ביותר בעולם. ה' עשה לנו נס מדהים והציל אותנו לגמרי. הזיכרון הזה מוכיח לנו שאין לנו ממה לחשוש, כי ה' יכול להושיע אותנו תמיד, מול כל כוח בעולם, לא משנה כמה גדול הוא נראה.